הוא מוריד לה את המשקפיים. תמיד הוא אמר שהיא נראית כל כך יפה
בלעדיהם. עכשיו העצמים הרחוקים נראים לה מטושטשים, אבל הוא
נראה חד ובהיר, כי הוא קרוב. קרוב מאוד.

הוא שם את המשקפיים בצד, על השידה, וכעת הוא פורם את הגומיה
שבשערה, הורס את הקוקו הגבוה האסוף בקפידה, ומפזר את השיער
הארוך.

הוא מריח את שיערה, ואז עובר לצווארה החשוף. ידיו נמצאות בכל
מקום, וידיה מגששות, כאילו מנסות להבין לאן ללכת.

קצת חשוך בחדר, אבל מואר מספיק בשביל לראות את העצמים
המטושטשים בבירור. לפתע היא שמה לב למוזיקה שבוקעת מהטלוויזיה
בחדר השני. השיר ממשיך להתנגן, הוא מסתיים ומתחיל אחר. כלב
נובח בחוץ. אזעקה של אוטו. היא שם אבל לא שם. היא מנסה להתרכז
בלבדוק מה היא מרגישה. היא לא מוצאת תשובה ברורה לכך.

הוא כבר מזמן ממשיך הלאה. מסיר ממנה את הקליפות שאף פעם לא
הסכימה להוריד, כל חייה.

היא תוהה אם היא צריכה לעשות משהו בעצמה, מסתכלת עליו, והוא
בשלו. כנראה שלא. אז היא ממשיכה ב... היא בעצמה לא יודעת במה.

מבעד לדלת החדר הפתוחה היא רואה את הדלת הנעולה עם המפתח
בפנים. "שמישהו לא ייכנס לבקש משהו", הוא אמר לפני כמה דקות,
זה נראה כאילו לפני הרבה זמן. עכשיו אף אחד לא אומר כלום. היא
מסתכלת על ההבעות שלו, אבל היא עצמה לא מרגישה כלום, למרות
שמנסה. בכל הכוח מנסה.

אבל בינתיים מתחיל שיר חדש בטלוויזיה, והכלב הפסיק לנבוח,
ומישהו כיבה את האזעקה.



דמעה נופלת על לחיה. הפעם, הוא לא שם לב.