אני בתור ילדה קטנה שאינה יודעת כלום מהחיים, המצאתי לעצמי
תיאוריה שאמרו לי שאבא שלי נפטר.
אני בכלל לא הבנתי מה הגדרה למילה "נפטר", אז היה לי קל מאוד
להמציא פירוש משלי.
אבא פשוט לקח חופש מהחיים, החיים נדמו לי באותו הזמן סתם
מסובכים וכאלה שצריך לקחת מהם חופש.
אז כמו שלי יש חופש גדול, חופש גדול מהגן אז לאבא יש חופש
מהחיים, זה כמעט אותו החופש רק שהוא ממש לוקח חופש כי בסופו של
דבר אבא הוא גדול וכנראה שגדולים לוקחים חופש שכזה, ולא נמצאים
בחיים תקופה.
ימים וכך חודשים ואיתם שנים עוברים, ואבא עדיין לא חוזר.
ואני עם עצמי בתהיות למה אבא ממשיך בחופש, היה לו כל כך רע
בחיים איתי, איתנו?
פתאום מגיעה לגיל הזה שנקרא "גיל ההתבגרות" ואת מבינה שזה לא
נכון כל החשיבה הזאת, הרי לכולם יש אבא והוא מעולם לא יצא
לחופש, אז למה רק אבא שלך יצא לחופש מהחיים??
פתאום הרחוב מלא באבות, ורק את לבד.
למה את שונה, את תמיד שואלת את עצמך, אבל אין תשובה.
לא ממש מדברים על זה בבית, אז גם שם שותקים.
אוכלת את עצמך במחשבות, מה היה ומה לא, מה נכון ומה לא.
חלמת יותר מדי וכך נתת לדמיון לעוף למקומות שהוא לא היה צריך
לעוף.
את סתם נערה רגילה כמו כולם, רק קצת יותר חולמנית ואולי אפילו
קצת רגישה.
מתפללת כל יום לאבא, שיבוא שיחזור איפה שלא יהיה.
אין כלום, כך שנים רבות רבות עוברות ואת עדיין נמצאת בהגדרה של
יתומה מאב.
יתומה מאב? אנוכי, זאת הגדרה כל כך לא אמיתית.
אבא אתה עדיין לידי, נכון?
פשוט אתה כבר בלתי נראה לאחרים, עדיין שומר ודואג עלי.
יש לי אבא די מגניב וקצת מוזר, אחד שנמצא ברוב היום בין מלאכים
ובשאר הזמן הוא איתי, אז בסופו של דבר אין לי על מה להתלונן,
כי אבא איתי -
חלק מציאותי וחלק פחות, באמת אבא חיי בין מלאכים...
אני גדלה ומבינה שהוא לא יחזור עוד, וחייבת להוציא את כל הכאב
האין סופי הזה שנמצא בי.
אוהבת אותך הכי בעולם אבא ז"ל שלי, אתה בשבילי הכול.