אני לא מבינה כל-כך הרבה דברים.
יש דברים נסתרים, ולא ידועים שאותם לא נדע אף פעם.
איפה הכול נעלם, האם הם באמת התפוגגו מתחת לאף שלנו.
אנחנו מופתעים כל פעם מחדש, כאילו זה הפעם האחרונה.
לא לומדים, לא מנסים להבין, פשוט לעבור הלאה.
אני שואלת פעמים רבות, לאן אנחנו עוברים?
האם שם יהיה טוב יותר? אולי עדיף להישאר כאן, ללמוד ולנסות
להבין מה קרה.
אולי הסבלנות שלנו תיתן לנו משהו, אולי.
פשוט קופצים מעל כולם, לא חושבים על רגשות.
ככה הכול קל יותר, זה נדמה לנו.
עוברים מכשול אחד, ועוד אחד, ועוד יש לנו כוח.
אסור לומר, אסור להזכיר, שהכוח פוחת.
הכול צריך להיות מושלם תמיד, כדי שהכול יהיה בסדר.
ליפול זה אסור, זה ככה.
אז אני נופלת פעם אחת ואפילו פעמיים, וזה כואב כל פעם מחדש.
אני מאמינה שמותר לי ליפול כמה שארצה, כי רק ככה אתחזק ואאגור
כוחות לפעם הבאה.
זה נשמע ונראה די מגוחך ומוזר, הרי חייבים לעבור הכול, כי ככה
קבעו.
כל אחד בצרות שלו, בחיים שלו, לא ממש מרים את הראש למעלה לקחת
אויר ובדרך לראות מה קרה בעולם האמיתי.
הכול בסדר, כל אחד בוחר לחיות את החיים שלו,והחיים של אף אחד
מאתנו לא קלים יותר, אז פשוט חיים את החיים הפרטיים שלנו כפי
שאנחנו מאמיניים וחושבים.
אני נופלת עשרות פעמים בחודש ולפעמים אפילו פעמיים ביום, אבל
אני לא ממש מנסה להבין.
בורחת, קופצת, כי ככה לימדו אותי.
מגיע הרגע בו כל הנפילות חוזרות ואז שום דבר לא עוזר, כי למדת
רק לברוח ולקפות, לא למדת איך להתמודד.
את כואבת וצורחת לעולם הזה, אבל לא יקומו לשאול לשלומך.
הרי גם הם יודעים רק לברוח ולקפוץ, צריך להתעלם מכל הנפילות
ככה כולם יודעים.
את תמיד לבד, ואף אחד לא מבין אותך, אבל את מבינה אותם.
את הורגת את עצמך עם כל הנפילות והכאבים האלה, ולהם כבר נמאס
ממך, וזה מובן לחלוטין.
אין לך ממש טענות אליהם, אלא טענות כלפי כל המצב העגום הזה.
איך לומדים להתמודד עם כל זה, יש דרך פחות כואבת?
קשה לך לדבר, את רועדת, ולא מפסיקה לבכות.
בורחת מהכול, ומכולם.
לא נותנת לאף אחד להתקרב אליך, ולגלות עליך כלום.
שומרת סודיות, ולא מדברת.
את מבינה את כלום, ולא רוצה להכביד על אף אחד, כי לא חסר לאף
אחד צרות, זה מה שבטוח.

בסופו של יום, את שוב נופלת, ומנסה לחשוב מה לעשות ואיך לעשות,
לא מצאת פתרון, את עדיין כואבת וצורחת ובוכה,
ובעיקר בודדה.