[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מגיל צעיר זנחתי את שלושת האבות התנכיים. משהו בדמגוגיה
השוביניסטית-קורבנית של שלישיית אי"י (אברהם, יצחק, יעקב) פשוט
לא עשה לי את זה. הניצנים הראשונים למרד הגדול הפרטי שלי הנצו
בערך בגיל 13, ערב בר המצווה שלי, כשסירבתי להקריא דבר תורה
מבית היוצר של סבי לפני מוריי ורבותיי. סבי, עליו השלום
והמלחמה, נפגע ולא צייץ. שנה מאוחר יותר סירבתי לקרוא קדיש על
אבי באזכרה השנתית בבית הכנסת של סבי. מאז אינני קורא קדיש על
אבי, אינני מתפלל לעילוי נשמתו. בחרתי לקיים טקסים אחרים כדי
לזכור ולשכוח אותו לסירוגין. לפעמים, ביום מותו, אני פשוט שומע
ג'ניס ג'ופלין. איכשהו, אישה דרומית חמה ולבנה עם מיתרי קול
שחורים למהדרין מרגשת ומחזקת אותי הרבה יותר מלהתחנן לפני האל
הסמכותי שיניח לאבי לשכון בגן עדן יבשושי וטהור מדי לנצח.
הנטישה את המסורת והדת מנקודת המבט של יתום מתבגר יכולה הייתה
להותיר אותי נטול דמויות אבהיות, וחמור מזה, נטול אמונה גדולה
ומנחמת.

למזלי, בגיל 17, מושעה מכל פעילות חינוכית בבית הספר, מצאתי לי
אב רוחני חדש. היו לו לא מעט יתרונות על פני האבות הקודמים
שדחיתי מעליי בתוקפנות: היתרון הראשון הוא שלא היו לו בעיות
פוריות. כן, האב הרוחני החדש שלי לא היה צריך לחכות 90 שנה כמו
אברהם כדי להביא צאצא לעולם. למעשה, האב הרוחני החדש שלי הביא
לעולם ארבעה צאצאים עוד לפני שמלאו לו 40. לא יכולת נדירה
בעולם המתירני של אמנים כמותו בשנות השישים והשבעים, ודאי
תאמרו. יכול להיות. אבל בניגוד לאבות לארבעה ילדים אחרים,
הצליח האב הרוחני החדש שלי להביא את צאצאיו לאוויר העולם מארבע
אמהות שונות. אכן, אבי החדש פרה ורבה כחול אשר על שפת הים של
וניס, קליפורניה, וסביר להניח שאם היה חי היום היה כבר שבט
שקרוי על שמו.
היתרון השני של אבי החדש היה הסגנון שלו. עם כל החיבה שיש לי
לחליפות מדבריות ארוכות מאווררות ולמקלות הליכה שהופכים
לנחשים, אני מעדיף את האב הרוחני שלי בחליפה האדומה ההדוקה
שלו, נעול נעליים זהובות וחדות במקום אותם סנדלים תנכיים
מפוברקים (להאמין שיצחק אבינו וספי בן יוסף נעלו את אותו הדבר
פשוט לא נשמע לי אמין). אז נכון, לזקן עבות ורעמת שער
אפורה-לבנה סגנון ג'רי גרסייה יש יתרונות משלהם, אבל עדיין,
אבי הרוחני החדש, בתספורת האפרו המדויקת ובשפם שחור ומשתרבב
פשוט נראה לי אלוהי הרבה יותר.

אבל ללא ספק, היתרון הגדול ביותר של אבי החדש, התכונה האחת שלא
התקיימה בקרב אף לא אחד ממתחריו, מאברהם נוטש הילדים דרך יצחק
העוקד הנחוש עד ליעקב הרמאי, הייתה היכולת לומר את האמת. כל
הזמן, בכל מקום, לכל מי שהסכים להקשיב (למרות שבחייו האישיים
יצא לו לנהוג כמו שילוב קטלני של שלושת האבות גם יחד). לאב
הרוחני החדש שלי קראו ריצ'רד פריור.

ריצ'רד פרנקלין לנוקס תומאס פריור השלישי נולד ביום הראשון של
חודש דצמבר בשנת 1940 בעיר קטנה במדינת אילינוי. כששהיתי
בארצות הברית, שלוש שנים אחרי שנחשפתי אליו, ניסיתי למצוא את
הבית שבו נולד. כשחיפשתי את המקום באינטרנט, גיליתי שפריור
נולד בבית זונות שנוהל על ידי סבתו. אמו עבדה כזונה בעסק
המשפחתי שעה שאביו, מתאגרף כושל וסרסור בינוני, הופקד על גביית
התשלום מבאי המקום. אה כן, והוא גם נאנס על ידי לא פחות מאשר
כומר חדור אמונה בשכונת מגוריו. בדומה לאבות רוחניים גדולים
באמת פריור נולד לתוך אפס סיכויי הצלחה, בניגוד גמור לשלושת
האבות המסורתיים שפשוט נולדו לתוך האצולה המקומית. כילד שחור
שגודל בידי סבתא-מאדאם קשוחה שדגלה בחינוך גופני מהסוג שלא כלל
משחקי כדור וכפיפות בטן, בסביבה מעוותת ורקובה. לפריור היו כל
הסיבות להפוך לעוד קרבן שגרתי של אורח החיים השחור העני הנצחי
באמריקה הלבנה. במידה רבה, ילדותו המזוויעה כיכבה ברבות
מעבודותיו האמנותיות כאדם בוגר וכקומיקאי חד, מצחיק עד דמעות
ועצוב עד כדי צחוק. וכן, הוא גם היה הקומיקאי היחיד שהצליח
להבעיר את עצמו במהלך זיקוק פריבייס ביתי.

תחילת הקריירה של פריור הייתה ללא ספק שונה ומשונה. בגיל 14,
מושעה מכל פעילות בית ספרית עקב הכאת מורה, ערך את הופעת
הבכורה שלו על במה... כמתופף! בגיל 18 גויס לצבא האמריקני.
כיאה לאופיו ולזהותו, את מרבית תקופת השירות בילה בכלא צבאי,
אחרי שהוא וכמה חיילים נוספים הכו ודקרו חייל לבן שנהנה קצת
יותר מדי מסרט שהציג שחורים בצורה גזענית. ואז באה 1963 ויחד
אתה ניו-יורק, העיר שבה פריור עשה את מהלכיו הראשונים כקומיקאי
המחמד של אמריקה, תואר שיתנער ממנו בבוטות מקסימה ומשוננת כמה
שנים אחר כך, בדרך להפוך לאב רוחני קומי (בדיוק כמו ישו בזמנו,
בהתחלה לקחו אותו בצחוק, אחר כך פחדו ממנו, ולבסוף אפילו ניסו
לחסל אותו בעזרת מאסר) תוך כדי קביעת שיא מילולי חדש: מספר
הפעמים הגבוה ביותר שבה הוחלף הגוף השלישי במילה motherfucker.
ההצלחה הראשונית של פריור בקרב המיינסטרים האמריקני הייתה
בעיקר כי באותה תקופה החומרים שלו היו עדיין רכים, נטולי
גידופים ובעיקר הושפעו רבות ממלך הקומדיה הנקייה והחנפנית של
אותה התקופה - הלא הוא ביל קוסבי, האבא הטלוויזיוני ודמות
מוסרית נערצת על אמריקאים רבים. כיאה למודלים לחיקוי רבים
באמריקה, אותו קוסבי גם כנראה הטריד מינית 12 נשים. בדומה למה
שקרה ל-12 השבטים - גם תלונותיהן של כל אחת מהנשים נעלמה מן
העולם בלי להשאיר סימנים. מאותה תקופה נותר בעיקר שריד אחד -
אלבום קצר ובו כמה רצועות נקיות שעתידות היו להישכח עם יציאת
האלבומים הבאים של פריור שכבר כללו עבודות משוחררות יותר,
עמוסות בחומרים ממכרים.

ואז הגיעה ההארה. ליעקב זה קרה כשבישל ארוחת גורמה ליצחק,
בדמות המחשבה שאם יעטה על עצמו פרוות בהמה יזכה לרשת את האוהל
ואת מחצלת הטלוויזיה. לפריור זה קרה בהופעה בווגאס בספטמבר,
1967. האולם היה מלא, כולם חיכו, אפילו דין מרטין, השחקן
האיטלקי שהפך לאירי רק בשם המשפחה, ישב בשורה הראשונה. פריור
עלה לבמה, עמד מול המיקרופון, פלט את המילים "מה לעזאזל אני
עושה כאן?" ופשוט ירד מהבמה. ומאז, בערך הכול השתנה. המילה
nigger התחבבה על פריור וכיכבה במופע שלו, רק כדי שפריור יפסיק
להשתמש בה אחרי ביקור שורשים עוצמתי באפריקה, מתוך הבנה עד כמה
המילה משמשת בעצם כלי הנצחה בידי האדם הלבן כלפי האדם השחור.
החומרים הקומיים הפכו שחורים (אתנית וצינית) יותר. הפחד
הנוירוטי המופנם של פריור מתקופת ילדותו הומר בפחד קיומי מוחצן
כשמתו הוריו ב-1968, מה שבדיעבד אפשר לו להכניס את דמויותיהם,
כמו גם את דמותה של סבתו שגידלה אותו, לטוב ולרע. החומרים
החדשים כללו דיווח ציני אך כן בעקבות ביקור שערך בכלא אריזונה
לצורך צילומי סרט, תוך שהוא תוהה איך יכול להיות שאחוז האסירים
השחורים בכלא עמד על 80% בשעה שבאריזונה לא היו בכלל אנשים
שחורים. פריור תיאר שיחה עם אסיר בשם ג'יי בו שנשפט לשלושה
מאסרי עולם: "איך אפשר לרצות שלושה מאסרי עולם? זה אומר שאם
אתה מת וחוזר מהמתים לעולם הזה, אתה עדיין בכלא." הקהל נהנה
מהחומרים החדשים, אבל הרבה מעבר לזה. אבדן התמימות שפריור חווה
בעקבות הביקור בכלא סייע בהשחזת התובנות הביקורתיות שלו כלפי
המערכת, משרתיה וגם כלפי אחד הקרבנות הראשיים - הגבר השחור. אה
כן, וזה גם היה מצחיק עד דמעות.

קצין נאצי וצעיר שחור בהתנגשות דמיונית, מאפיונר איטלקי שנשדד
על ידי פריור הצעיר במועדון חשפנות, סבתו המכה, אביו הברוטלי
ואמו הלא תפקודית, כולם הוכנסו לקלחת. הדיאלוגים הפכו חדים,
בוטים ובועטים ולאט אבל בטוח פריור קנה את מעמדו כקומיקאי
ביקורתי חסר עכבות, תוך שהרגליו הרעים שכללו שימוש בכל חומר
משנה תודעה, ירי לעבר נשותיו לשעבר וכמובן הבאת צאצא או שניים
לעולם וגם להוציא עוד אלבום.

ואז באה קליפורניה. פריור השתתף בסרט דוקומנטרי שהוצג בפסטיבל
וואטסטאקס שציין שבע שנים למהומות וואטס ושימש במה ביקורתית
תרבותית חשובה. הפסטיבל נתן תשובה אפרו-אמריקנית מוחצת לפסטיבל
וודסטוק שנערך שלוש שנים מוקדם יותר, עם עלות כרטיסים בסך דולר
אחד וסוללת כוכבים שכללה את אלברט "משה רבנו" קינג מצד אחד
וג'סי "אהרון אחינו" ג'קסון מצד שני. קליפורניה הייתה זירה
נוספת להתפתחות עבור פריור, שכבר היה בשלב הזה מגובש יותר,
נאמן יותר לעצמו ומפוכח, למרות שימוש אינטנסיבי בחומרים שבעתיד
יגבו ממנו ומהקרובים לו מחיר איום. הקהל, דרך אגב, פשוט נהר
למופעים.
פריור עדיין זכה לכבוד והכרה מצד המיינסטרים, בדמות תרומת
חומרים לתכניות כמו  Sanford &son, זכייה בפרס אמי עבור ספיישל
שהעלה עם לילי טומלין וגם הנחיית אורח בעונה הראשונה של התכנית
הצעירה Saturday Night Live. חיבוק המיינסטרים כבר נראה מוגזם
כשפריור קיבל מופע משלו ב-1977, אבל ה-Richard Prior Show
הורדה מהמסך אחרי חמישה פרקים היסטריים ומצחיקים שכללו מערכון
שבו פריור מבקר בחנות נשק ונתקל בטעות בגרסה חיוורת של רוברט
דה נירו כטראביס ביקל שמשוטט להנאתו בחנות כלי נשק. במערכון
פריור נראה בוחן כלי נשק שונים. בהמשך המערכון כלי הנשק
מתחילים לדבר אל פריור תוך שהם מקבלים תכונות אישיותיות של מי
שיכול היה לאחוז בהם, מסרסור שחור מפורסם עד גזען לבן שמדבר
דרך גרונו של רובה קצוץ קנה.

אחרי הגו'נגל האורבאני של לוס אנג'לס וסן-פרנסיסקו, פריור יצא
למסע שורשים קריטי מבחינתו ביבשת הגדולה של אפריקה, ב-1979.
הוא חזר משם עמוס בסיפורים שאותם שילב במופע ובעיקר עם תובנות
חדשות ומרחיקות לכת מבחינת מי שגדל בעוני ובקושי לגבי היותו
שחור ולא Nigger. אחר כך בא חוזה העתק עם חברת קולומביה
ובעקבותיו כיכוב בכמה סרטים, ביניהם סופרמן 3 וכתיבת חומרים
ל"אוכפים של לוהטים" של מל ברוקס, סרט שבו אמור היה גם לשחק,
אלא שחברת הביטוח של ההפקה ששמעה על תקרית ההצתה העצמית ועל
מעלליו השונים של פריור, סירבה לבטח אותו וכך נותרנו אנחנו עם
סרט גאוני אבל עדיין נטול ריצ'רד פריור. פריור גם היה אמור
לשחק בסרט שמוכר לנו בשם הדבילי "משנה מקום, משנה מזל" אבל אדי
מרפי הצעיר, מי שפריור שימש לו כהשראה הראשית, זכה בתפקיד.

ואחרי כל זה, אחרי הקוקאין והאלכוהול והיריות ומאסר של עשרה
ימים בעוון העלמת מס, מה עוד יכול היה לקרות לפריור? כנראה
שהנחיית תכנית ילדים. גם היא לא נמשכה זמן רב, הסירו דאגה
מלבכם. פריור, שהתעקש על יצירת תכנית ילדים מבוגרת, חותכת
ונושכת, לא לקח בחשבון ש-CBS רצו העתק רחוב סומסום משודרג.
התכנית בוטלה, ופריור המשיך הלאה, אל תוך עצמו והחוצה.
השלב הבא היה טרשת נפוצה. ב-1986 פריור חלה, והמשיך לתת הופעות
חיות תוך התמודדות מתישה עם המחלה ועם השינויים שכפתה עליו.
השימוש בחומרים משני תודעה הופסק כמעט לחלוטין (אחרי הכול,
מריחואנה היא בסך הכול עשב רפואי שצומח בצורה ספונטאנית על
כדור הארץ). האלכוהוליזם והאלימות נרגעו במקביל וחזרו לפינות
שלהם. רק ב-1991 נודע לקהל מעריציו ולאלה שרצו להשתיק אותו
(ומאלה תמיד יש מספיק) על מחלתו כשפריור צוטט כשאמר: "אלוהים
נתן לי את החרא הזה כדי שהחיים שלי יינצלו".

ב-1992 נתן פריור את ההופעות החיות האחרונות שלו. הוא עוד
הספיק להשתתף בשני סרטים. בסרט האחרון שבו לקח חלק, אחרי
קריירה עשירה ומפרכת, נראה פריור מרותק לכיסא גלגלים. עבור
האיש שנהג להתהלך על הבמה תוך כדי חיקוי הליכה תמידי של
הקומיקאי בילי די וויליאמס, היה זה סיום צורם אם כי מכובד תוך
התגלגלות אטית מהבמה אל עבר שנותיו האחרונות, שלפי כל העדויות
היו קשות, עמוסות רגשית ומוקפות היזכרויות כואבות בחיים
שהתחילו בבית הזונות הקטן, המשיכו בבית הזונות הגדול והסתיימו
במוות מהיר מהתקף לב בביתו, לצד אשתו האחרונה, אחרי שבשנים
שלפני מותו זכה בפרסים כל כך רבים עד שכמעט האמין שהיחס
הפטרנליסטי המשתיק שזכה לו בימי חייו הפך להבנה אמיתית אותו
ואת משנתו. וכן, זו משנה. לא פחות מזו המקורית. אמנם מעט יותר
משוחררת רסן וחסרת כבוד לסמכות, אבל כנה בצורה שלא תיאמן.

למה בכלל לכתוב על ריצ'ארד פריור? כי אפשר. וצריך. בטח ובטח אל
מול מה שכאן נהוג לכנות סטנד אפ והוא בעצם לא יותר מאוסף
משתאכנזים שמספרים בדיחות גזעניות להנאת הקהל הלבן. קטורזה,
נאור ציון, מה קשור, אסייג וגם ההיא שצועקת מיאיר לפיד. אה
רגע, היו שתיים כאלה. אוקיי, השנייה.
לכו לראות את ריצ'רד פריור. הוא מת, אבל האינטרנט עמוס בחומרים
שלו, מצולמים, מתועדים ושמורים. אפילו יש ריאיון אתו כשהוא
מפודר לגמרי. ואם בדרך אתם רואים את ביל היקס, תגידו לו שבפעם
הבאה אני כותב עליו. אחרי הכול, הוא האב הרוחני המאמץ שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סליחה, ראיתם את
הכנימה שלי,
חרפרשצית?

חרגול


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/07 15:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אגם ענקית

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה