מונולוג

חדר ההלבשה בתיאטרון. בחוץ, על הבמה, מועלית ההצגה 'המלט'.
שחקן המשנה יושב לשולחן האיפור. לידו המאפר, עוזר לו ללבוש
בגדי משרת או מאפר אותו.

שחקן: אח, המלט! [מצביע לעבר הדלת] איזה מחזה! איזה
תפקיד! ואיזה משחק הוא מרביץ שם בחוץ.
כמובן, לו אני הייתי במקומו הייתי בונה את הדמות אחרת לגמרי.
[המאפר מתבונן בו במבט מלא משמעות]
אני אגלה לך משהו על הכוכב שלנו. כששוככות מחיאות הכפיים והמלט
שלנו יורד מן הבמה - אתה יודע מה קורה? נסיך דנמרק עולה על
אוטובוס לחולון! כן, לחולון!
ושתדע לך, התפקיד שלי הוא תפקיד עומק!
"הנה המלך!" [מושיט ידו לעבר הכניסה לבמה, המאפר מסובב את
ראשו להביט]
אתה צריך לראות אותי!
איזה ביצוע!
אני עולה לבמה, מציג את המלך, המלך נכנס, ואני יוצא.
איזו חיוניות!
איזו כוונה!
האופן שבו אני מבטא כל מילה!
"הנה המלך!"
אני ממש גונב את ההצגה!
כעבור שעה וחצי אני עולה שוב - כדי להשתחוות -  
ואיזו השתחוויה! השתחוויה עמוקה! - השתחווית עומק!
והקהל משתגע!...
טוב, זה לא פלא. אני הרי שחקן טוטאלי!
אני למדתי אצל הגדולים ביותר!
לא כל אחד יכול לעלות לבמה, לזרוק "הנה המלך" ולקרוא לעצמו
שחקן.
צריך לבנות דמות. זה לא פשוט.
[בזלזול] אפשר לחשוב - המלט! נסיך דנמרק!  
אתה חושב שלי לא היו לי תפקידים גדולים? היית צריך לראות אותי
לפני שנתיים! קיבלתי תפקיד רציני בהצגה מקבת'! תפקיד נשי!
ליידי מקבת'! [המאפר מתבונן בו באי אמון] טוב, מכשפה ב'...
אבל הקהל שאג!
אתה חושב שנסיך דנמרק או המלך ליר או ריצ'רד השלישי יכולים
להיכנס לחדר סתם כך? בלעדי הם לא יכולים אפילו לעלות לבמה.
המשפט שלי - "הנה המלך" - בלעדיו אין הצגה. הרי מהו נסיך בלי
המשרתים שלו? מהו מלך בלי החיילים שלו? אני, ידידי היקר, אני
מקור כוחה של המונרכיה באשר היא!
[ברפליקות הבאות מדגים תוך כדי קידה בהתלהבות הולכת וגוברת]
הבט - הנה המלך! הנה המלך! הנה המלך! הנה המלך!!! הנה המלך!!!
[פורץ בבכי] הנה המלך!!!... הנה המלך.......
[מתואשש. בפאתוס שייקספירי] האם חשבת אי פעם על משרתים
כמותי? תמיד חיים בשולי הבמה, תמיד בצד, בלתי נראים. בכל ימי
חיינו לא נישא אף לא מונולוג נרגש אחד. אין ביננו לא אותלו ולא
רומיאו. אחיותינו אינן דזדמונות ולא אופליות. אנו בנים ובנות
לעם עלוב של משרתים ומגישות תה. אנשים כמונו עולים לבמה רק כדי
למסור הודעה ומיד משוחררים בהינף יד. שתי מילים קצרות וזהו -
תפקידנו תם. האם חשבת פעם עלינו? האם התעניינת פעם בשליח? מה
הוא מרגיש? אולי גם לו יש משפחה? אולי גם לו יש סיפור מעניין
שלא סופר?
לא, כמובן שלא. מעולם לא הקדשת לי מחשבה. אתה רק מלביש אותי
כאילו הייתי בובה. כשאני יורד מן הבמה אני מפסיק לחיות. משפט
אחד ומסך המוות יורד עלי. פשוט כך! בלי דרמה! משחקן המשנה
נחסכת אפילו ההתלבטות. חיים שלמים מצטמצמים למשפט אחד.
אתה יודע מה? אתה צודק. אני בסך הכול אף אחד. אף אחד מקצועי.
נועדתי רק להסתכל מצד, כמו קהל. אבל לא הלילה. הלילה אפתח
לראשונה את פי. הירח המלא יהיה עבורי זרקור והעולם כולו יהיה
עד! הלילה תגיע לקיצה הטרגדיה של שחקן המשנה:
[מתקדם לקצה הבמה, מניף זרועו לפנים, בפאתוס שיקספירי]
להיות, או לא להיות
זאת השאלה.
מה נעלה יותר:
לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר ומטחי מרגמותיו
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים
למרוד, וקץ לשים להם?
למות...
(בתרגום א. שלונסקי).

השחקן מתמוטט ומת. המאפר מוחא כפיים, תחילה לאט ואחר בעוז.