היא עמדה שם והסתכלה עליו בסוג של הערצה, כאילו היא עומדת לרוץ
לכיוונו ולחבק אותו, אפילו לא לדבר איתו, פשוט לחבק אותו.
והיא שנאה את עצמה באותו הרגע, על זה שהיא כל  כך מעריצה אותו,
או לפחות נראית ככה.

כי היא הפסיקה להעריץ אותו ממזמן, כבר מאותו יום שהוא אמר לה
שיש לה עיניים עצובות, והוא מעדיף להישאר רחוק מעיניים כאלה
עצובות, כי אז גם לו יהיו עיניים עצובות, והוא מעדיף שלא.

היא תמיד חשבה שהוא הטיפוס המתוק, המתחשב, העדין, האידיאלי,
בדיוק מה שהיא תמיד רצתה.
רק שהוא תמיד עשה את ההחלטות הלא נכונות. למשל הוא התחיל איתה
בדיוק כשהייתה בעיצומה של מערכת יחסים. זה לא שהיא לא שמה לב
אליו, היא חשבה עליו, וברגעים מסוימים אפילו הרגישה שהיא
חוטאת, כי היא חושבת עליו כאפשרות, מיד לאחר שהנוכחי ילך
וישאיר אותה בודדה ובוכה על הספסל הריק. הם התקרבו אחד לשני
בחלוף הזמן, חיבוק פה ושם, אפילו ליד החבר, מדי פעם הוא הסתכל
לה לתוך העיניים, בעוד שהיא מחזיקה לחבר שלה את היד. אבל זה כל
מה שזה היה.

ועכשיו היא נותרה בודדה ברחוב, מסתכלת עליו בסוג של הערצה,
ושונאת את עצמה על זה.
אבל היא משננת לעצמה את המנטרה הקבועה, המוטו שלה, 'ממשיכים
לחיות'.
פתאום עכשיו, כשהיא לבד, הוא כבר לא מתייחס אליה בכלל, היא סתם
עוד אחת, ובעיקר עכשיו, כשהעיניים שלה נראו עצובות יותר מתמיד,
עכשיו הוא כבר לא רוצה להתקרב בכלל. וזה בכלל לא הפריע לה
יותר, באמת שלא, היא קצת התגעגעה לחבר הקודם, לתלותיות שלו,
להרעפת האהבה האינסופית שלו בכל מקום והזדמנות אפשרית, לתשוקה
שלהם, לנשיקות הקטנות שנישק אותה בצוואר, לחיבוקים הארוכים
והחמים שלו.

ומדי פעם הם נפגשו, היא והחבר הקודם, לפעמים היא חיפשה את
הבחור השני, חיפשה עיניים חומות מלאות קנאה, אבל היא לא מצאה
כמובן. והחבר הקודם, הוא כבר החליט מזמן שעדיף לו להתרחק, מה
יש לו לעשות איתה, ועכשיו, כשיש לה עיניים כאלה עצובות, הוא
בכלל לא רוצה להתקרב.

והיא, היא יושבת על הספסל, בודדה, עצובה, כל כך תלותית, כל כך
צריכה.
מדי פעם היא חושבת שהיא רואה את העיניים החומות, או את החבר
הקודם, אבל זה סתם עוד סטוץ טיפשי שהיא השיגה מתוך רחמים,
אפילו שזה היה נראה כל כך אמיתי לפעמים, כאילו סוף כל סוף הגיע
הקשר שהיא חכתה לו, אבל בדיוק ברגעים שהיא הרגישה ככה, היא
נהייתה אפילו יותר תלותית ונזרקה באכזריות, שוב, אל הספסל,
שאולי הוא היחיד, שבאמת אהב אותה.