"אמא, אני בוכה רק בעין אחת." אמרתי לאמא בקול ילדותי, "הברז
של העין השניה סגור, ורק עין שמאל מטפטפת כמו שצריך."
אמא לא ממש הקשיבה, היא הסתכלה בחשבונות שקיבלנו בדואר, ליטפה
את ראשי ואמרה "יופי,יופי מותק, את יכולה להזמין חברה".
אמא שלי הייתה אשת עסקים פמיניסטית וחזקה, שעסקה בעיקר בהייטק
והייתה עסוקה בלהרוויח כסף. לא  שאני מאשימה אותה, היא עשתה את
זה למעני בין היתר, ובזכותה היה לי מה לאכול.
אבא שלי נפטר כשהייתי בת 12. איך התמודדתי, אולי תשאלו,
התמודדתי יפה מאוד. לי ולאבא לא היו יחסי קרבה, הוא יצא כל ערב
וחזר הביתה שיכור, כשאני כבר ישנתי וחלמתי על ארצות רחוקות.
טוב, לפחות ככה אמא חשבה, אבל אני ראיתי הכל; את הנזיפות של
אמא באבא, את החשדות של אמא שאבא בגד בה, וגם את המכות שהוא
החטיף לה כשהוא היה ממש שיכור. אני ראיתי הכל.
בכלל, מבוגרים נוטים להאמין שילדים הם נורא תמימים וחסרי דעות,
ואופי.
הם צריכים לקבל סטירת לחי מצלצלת שתעיר אותם מהחלום שלהם.
ילדים יודעים הכל, הם יודעים מה זה מוות, הם יודעים מה זה סקס,
הם יודעים קללות, והם יודעים להרביץ, והתינוק בן החודשיים
שמושך בחוזקה את השיער של בת דודתו, יודע טוב מאוד שזה הכאיב
לה כהוגן.
יש אנשים שאחרי מוות מקבלים משמעות שונה לחיים, לאופי שלהם,
ולדרך חיים שלהם.
אבל אני תמיד הייתי כזאת שונה. מהרגע שיכולתי להחליט בעצמי מה
ללבוש, היה לי אופי משל עצמי. סווטשירטים אפורים ורחבים,
ומכנסי ג'ינס קרועים ומקושקשים היו הלבוש האולטימטיבי מבחינתי.
חם ונעים, וקל לזחול מתחת לגדרות ולקפוץ מעל לחומות איתם.
כזאת הייתי, ילדת פרא שכזאת, גנבתי מהמכולת, בדוכן של יעקב,
כמעט כל יום. ליעקב כבר לא היה אכפת, עד שיום אחד הוא תפס אותי
בצווארון של הסווטשירט האפור ואמר שאם עוד פעם אחת אני אגנוב
לו משהו מהדוכן הוא ישים אותי למכירה עם כל התפוחים שלו. אחר
כך הוא נתן לי ללכת ולחש לאיזה איש שעמד שם משהו על זה שיש לי
כסף ואני גונבת בגלל אבא שלי.
הלכתי לאמא והתחלתי לבכות, כי זו חוויה לא נעימה לילדה בת 13
שמאיימים למכור אותה עם תפוחים, "אמא, אני בוכה רק בעין אחת."
אמרתי לה בקול ילדותי, "הברז של העין השנייה סגור, ורק עין
שמאל מטפטפת כמו שצריך." אמא לא ממש הקשיבה.
היא אף פעם לא הקשיבה לי. אולי זו הסיבה שנשארתי ילדה קטנה.
או אולי בגלל זה הברז של עין שמאל לא נסגר אף פעם.