אז נפרדתם. נפרדתם, ועכשיו את מניחה את ראשך המתולתל על ברכיי
ובוכה בכי תמרורים קל, ומספרת לי כמה שכואב לך, כמה שקשה לך,
בלעדיו. ואז את מרימה את ראשך מברכיי ונשענת על הכתף החזקה
שלי.

"רק לא ליפול." את בוודאי משננת לעצמך בראש, ואני מרגיש נורא
כוחני, כאילו אני יכול לתקוע את ראשך ברצפה ולבעוט בך, ואת
תגידי שאת אוהבת אותי, שאת אוהבת אותי ושתמיד אהבת, ואני אמשיך
להכות אותך, חזק, עד שכל החדר יהיה מוצף בדם. אבל את תאהבי
אותי.

ואת אומרת לי שהוא היה הכל בשבילך, ושמכאן, את כבר לא יודעת
לאן ללכת, את צריכה אותי, להנחות אותך, לפקוד עלייך. ואני
מרגיש כוחני. כל כך כוחני שאני יכול לקחת את הפנים שלך ולשים
אותם עמוק בתוך הפנים שלי, ולנשק אותך עד אובדן חושים מצדך.
אבל אני מחזיק את עצמי. אני לא אנצל אותך כשאת במשבר. הבטחות
מקיימים.

ואז את קמה, נותנת לי נשיקה על הלחי, לוקחת את המעיל האדום
מהקולב, והולכת משם. בשקט. בלי שום מילים. תגובות. אנחות.

ואני נשאר עמוק בתוך הספה. עם תקווה שנמצאת שם עמוק בתוכי, שאת
תפתחי את הדלת ותזנקי עליי, ואני אחזיק אותך, ואנשק אותך
בהסכמה מלאה מצדך, ותגידי לי כמה שאת אוהבת אותי ושתמיד אהבת.

אבל את לא חוזרת. ואני נשאר עמוק בתוך הספה, מדליק סיגריה,
ומקלל את הרגע שפגשתי אותך.

אז נפרדתם, ואת באה אליי כל יום שישי, בוכה על כמה שרע לך
בלעדיו, ועל זה שאין לך מה לעשות עכשיו, ואת לא יודעת לאן
להתקדם, ומדי פעם את מלטפת לי את הברך, ואני לא יודע אם לקבל
את זה כרמיזה מינית, או כרמז לנחם אותך, כי אף פעם לא הבנתי
אותך באמת.

ואני מרגיש כל כך חלש ביחס אלייך, אפילו שאת שבורה, כי אני
מחפש נחמה בלנחם אותך.

את יושבת על הספה כשהתלתלים שלך מדגדגים את הסנטר שלי, בעוד
שאת נשענת על הכתף החזקה שלי, ובוכה, ומספרת כמה שהוא חסר לך,
ושבלעדיו את כלום. וגם אני בוכה. כי לעולם לא תהיי שלי.

אז נפרדתם, אז מה?