[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נקו תירן
/
שעת המוות

בערבים בסוף השבעה, לאחר שהאורחים הבודדים עזבו את הדירה, היו
הבן הגדול ואשתו נפרדים בלחש ועוזבים לביתם. הבן הצעיר היה
שואל אם תרצה שיכין לה דבר מה לארוחת הערב, ומשלא נענה, היה
יוצא אל המרפסת לחזות באפרוריות הפושטת במרחבי האוויר, הנחתכים
בחטף במעוף הסיסים. אלמנת אספן השעונים הייתה פורשת חרש לחדרה
משאירה מאחוריה את טקטוק חדר האורחים, את אותה המיה חרישית,
אשר ברבות השנים הלכה והצטברה בצורה איטית כל-כך, עד שהייתה
תמיד בלתי מובחנת משאר רעשי הבית. רק עכשיו כשהיא שרועה על גבה
בדד בחדרה, הייתה אוושתו עולה משם, ומציפה את עורקיה.
המוות היה פתאומי, התרחש מוקדם משציפו, משרצו להאמין. לאחר
הניתוח, בעידוד הרופאים, חשבו שנותרו לו עוד מספר חודשים
לחיות. אבל הגידול, שהוסר מעמוד השדרה כשבוע לאחר התחלת
הכאבים, צץ מחדש בקשת מנצנצת של גרורות כבר אחרי שבועיים,
ובתום שבועיים נוספים לא היה הגוף, שכמו התכווץ כל כך, מסוגל
לשאת עוד את כיפת הזיכרונות אליה הייתה המחשבה, במהלך ימי
הגסיסה, מנסה בלא הרף לרפרף ולהגיע. הם צפו בו נופח את נשמתו.
אישוניו חוזרים מהגבהים ההם ופונים לרגע אל חזהו בו נבלו באחת
ריאותיו. ואז הפה הנפער, זקיפת הגבות האחרונה, ההפתעה על שהוא
נחנק למרות שקני נשימתו פתוחים, התדהמה מן התחושה החדשה
והאחרונה הזו. והמוות.
מיום ליום הייתה האוושה הזאת מתפוגגת והולכת. כבר לא היה לה
כוח או עניין לעסוק בטקס הזה, היומיומי - חלק משגרת ימיו שלו,
של מתיחת הקפיצים. מי מהם, היא או כלתה או אחד מבניה, במהלך
ימי האשפוז, כשהיה חוזר מתורנות הישיבה ליד מיטת האספן בבית
החולים, קורה שהיה מתנער לרגע בתקווה, ובניסיון לשמר משהו מן
החיים שהופרעו, היה עובר ומסובב בקצות אצבעותיו את כפתורי
המתיחה, הברגים וכנפי המפתחות שנעץ בפנים הבוהות, העיוורות.
אבל מרגע המוות הלך האוסף הישן והגדוש הזה (זה שבחייו היה רחשו
עוטף חרישית את קול דבריו, ופרצופי שעוניו מציצים מכל פינה
מעבר לכתפו) ונמוג. בשובל הימים שלאחר ההלוויה, היו השעונים
העתיקים, האבודים, גוועים לאיטם. כל אחד מהם, בשעתו הוא, היה
מתאמץ מאמץ אחרון ואז חדל מלתקתק, פושט את מחוגיו בצורה
המיוחדת לו - בעווית נואשת, בתפילה מתחננת, בהרמת ידיים לשמים
או בשמיטת כתפיים ושילוב כפיים בין הרגליים - וקופא. פה פסק
אורלוגין ממנות את השעות בצלצוליו, שם לא רטט עוד צליל פעמונו
הדק של שעון שידה איטלקי. הקוקיות הגיפו את דלתם ומיאנו לצאת
עוד. המולת הקריאות, הקקופוניה הקבועה הזאת של מחצית היממה,
שהייתה עולה ומהדהדת פתאום (למורת רוחם של השכנים) בדומיית
הצהרים או הליל, הייתה הולכת ומצטמקת בהדרגה.
בשכבה כך על גבה היא כבר ידעה - לא ירחק היום ולא ייוותר עוד
דבר מלבד צפצופו האלקטרוני של השעון, המעורר לקום מן החלומות
העגומים אל הריקנות השותקת.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חוץ מ"פלא" לא
יצא שום דבר טוב
מארגנטינה.

היון זה י יון
זוגי.

חצי תימני מחזיר
בגדול
לארגנטינאי!



תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/07 2:51
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נקו תירן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה