[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








לא ביקרתי בחוף הים כבר ארבע עשרה שנה.
מותחים את יד ימין בחצי סיבוב.
פושטים את אצבעותיה ומסמנים לעצור,
לא להתקרב,
דגל אדום.
תצליחי להבין את זה פעם?
מרגישים את כאב הגיד הנמתח. מורחים ומעסים טוב טוב את הכתף.
מעבירים לטיפה על העורף.
אולי רק את האימה שדוקרת אותך כשהמים הירקרקים נסוגים, לרגע,
אחרי שנים,
ומשהו מפחיד מתגלה פתאום -
שריטת שרטונים אדמדמה,
או רפש
או משהו שמתפלש ברפש
או משהו חיוור שהיה פעם מלא חיים.
מנגבים את צידי האצבעות.
אבל לא את החרדה המצטברת, את כל הטינופת ששקעה. את זה קשה
אפילו לי להבין.
אצבע אצבע על החזה במין הצטנעות כזאת,
מן חוסר רצון לדעת,
"מה לי ולעולם? עכשיו אני בים."
אבל להרגיש,
את מי המלח החונקים אני בולע בכל נשימה,
משתנק ברגעי הגאות והשפל.



פעם הייתי הולך
לים עם החברים.
היינו נוסעים
לתל אביב באוטובוס עם איזה תיק.
והיינו משחקים, לא ממש משחק אבל משהו דומה לזה;
סופגים את הגלים; שוחים; יושבים בשעת השפל בין שובר הגלים
לחוף
כשפתאום כמעט ואין מים, העומק נעלם, ואי אפשר לטבוע
ומסתכלים על קו החוף, על העיר, על הזוג שמתמזמז בצד,
והיינו מדברים על מה שהיה לדבר, צוחקים.
המים היו רצים צפונה במין נחשולים דקיקים משתרגים על החול ועל
הרגליים הפשוקות
ואז היית קם,
באמצע הים
ומרגיש כמו גוליבר או מן ישו שהולך על המים, או מישהו שעשה
פיפי במכנסיים
והים מדגדג את כפות הרגליים.



החברים התבגרו ואני אולי לא. כלומר גם אני התבגרתי,
אי אפשר שלא להתבגר.
אבל רק חלק ממני, אני לא יודע. הפחד למשל גבר (זה נקרא
להתבגר?) והתחושה
שאני לא ממש יודע לשחות בעולם הזה.
(גם כשהייתי ילד פחדתי,
לקפוץ קפיצת ראש לבריכה למשל,
אבל זה היה משהו יותר
נקודתי,
ממוקד.
הזמן היה מנשב, הייתה עוברת בך צמרמורת של אושר והפחד היה נעלם
לאיזה זמן).
והדברים העסיסיים שפעם היה להם טעם, כמו לשחות או ללכת לים
למשל,
התייבשו.
והאומץ שהיה לי,
(לא ממש היה לי,
פשוט עם החברים אתה כאילו נסחף במין נחשול ארוך, רדוד וחמים
כזה, מריח מכלור),
לנסוע לתל אביב באוטובוס או להפקיר את התיק על שפת הים,
התאדה.



ואני זוכר את הפעם האחרונה שהייתי בים.
זה היה בסוף השרות הצבאי.
קבלתי חופש גדול לשבוע וישבתי לבד בבית.
ההורים היו בחו"ל,
אחי טייל בדרום אמריקה (אחר כך ראיתי תמונות שלו בפארק
הקרחונים, עושה רפטינג באמזונס ושט בין לווייתנים).
לא היה למי להתקשר;
ולא היה לי מה לעשות. קראתי קצת וראיתי טלוויזיה והלכתי
למכולת
והלכתי ויצאתי מדעתי, או שככה לפחות הרגשתי והרגשתי חנוק
וחשבתי שכבר יותר משנה לא הייתי בים ואחרים תמיד הולכים לים
לבד
אז למה לא אני ואפילו יש לי אוטו והכל.
וככה התבשלתי כל השבוע והתייבשתי והתביישתי בעצמי
והרגשתי לאט לאט כיצד תהום נקרעת, קופאת בין העכשיו לילדות.
וביום חמישי אחר הצהרים כבר לא יכולתי יותר ונעקרתי ממקומי
ולקחתי מגבת
ונסעתי בפעם הראשונה והאחרונה, לבדי, אל הים.
ומצאתי איזה מגרש חצץ ריק בסוף העיר, שאז עוד היה אפשר להחנות
שם בחינם ובלי הפרעה, וירדתי שם לים, לחוף. הכי בקצה.
וישבתי על החול די לבד והרגשתי כמו שמרגישים תמיד כשמתגברים על
הפחד, מן סיפוק כזה, יותר מן הקלה כזאת,
לרגע.
והסתכלתי על הים, ואז על הבחורה שהופיעה לשמאלי, עם ילקוט,
ועישנה והסתכלה על הים
(זה היה בסוף הקיץ, עם תחילת הלימודים, וחשבתי שהיא בטח תל
אביבית והם מגיעים הנה ישר מבית הספר).
ומימיני התמקמה איזו אמא צעירה, רוסיה יפה, עם איזה ילד, שלא
הפסיקה להסתכל עלי ואני לא הפסקתי להגניב אליה מבטים.
ואז החבאתי טוב טוב את המפתחות של האוטו בתיק ואת המפתחות של
הבית קשרתי טוב טוב בכיס של בגד הים, וקמתי והלכתי אל המים.
ודמיינתי את הרוסייה, מאחורי, מתבוננת בי.
ונכנסתי למים ושחיתי קצת, לכאן ולשם, מתוך איזו התפרצות כזאת
של אושר כי נזכרתי כמה אהבתי לשחות. ואז עצרתי וצפתי מרוצה
וקליל. ושחיתי עוד קצת וצללתי והוצאתי את הראש מהמים והסתכלתי
על החוף לבדוק שלא גונבים לי את התיק.
ונשארתי במים איזה זמן ופתאום נהיה קר כזה ולא היה לי כבר מה
לעשות.
השחייה שעממה וגם לא היה כאן משחק
כמו שהיה בילדות
ויצאתי מהמים וחזרתי למגבת על החוף. ושכבתי והסתכלתי על הים
והשמים. ואז נכנסתי שוב לים ושטפתי את החול מהגוף וחזרתי
הביתה.
והרגשתי סיפוק שעשיתי את זה, שנסעתי לים לבד, שלא משנה מה
שיקרה, שאוכל להגיד לעצמי שגם אני הייתי הקיץ בים.
ומאז לא חזרתי לים.
סוף דבר.



ורציתי, רציתי הרבה פעמים לחזור אל הים, ורציתי ורציתי.
אבל החברות הלכה והתמוססה ואני והחברים נסחפנו לכיוונים שונים,
והבדידות גברה והים נסוג.
והייתי רוצה להגיד לכם שמספיק להתגבר על הפחד פעם אחת ואז כבר
אין יותר בעיה
אבל זה לא נכון.
והתרגלתי שלא ללכת לים ואמרתי לעצמי שלא נורא, אלך בשנה הבאה
וממילא אין לי יותר מה לעשות שם וזה כבר לא כיף כמו פעם
כשהייתי ילד,
ובכלל עכשיו גם יש מדוזות
וסרטן העור
ושפכים
וצפוף.
אבל גם זה לא נכון.
כי כל קיץ הייתה תופשת אותי פתאום מחשבה שכבר שנים לא הרחתי את
הריח של הים.
והייתי מנסה להיזכר איך זה מרגיש בעצם להיות בים
וחושב על כל האחרים שעכשיו על החוף.
והבכי היה גואה.
והפחד חזר וכבר אין לי בכלל כוח (טוב לא ממש כוח)
או אומץ
או מה שזה לא יהיה,
לקום ולנסוע לבד אל הים.



והנה אתמול היה לי בדיוק רגע כזה,
וחשבתי, צעקתי בתוך קונכייתי,
"אלוהים, כבר ארבע עשרה שנה לא הייתי בים! ארבע עשרה שנה!"
ורציתי לכתוב שיר על הים
אבל לא הייתי בטוח שאני בכלל זוכר מספיק דברים על החוויה הזאת
של ללכת לים.
ההרגשה של החול הזה ממש לפני קו המים, כל כך נקי וקשה ומהודק
ושטוח;
והמרחבים הנפתחים;
ונימי הצבע של הצדפים
(שבבית היו מתקלפים ונעלמים והופכים לבנים, כמו עצמות מתים);
וקרטיב לימון,
ופרות מעוכים בחול שחופרים במפתיע באצבעות הרגל
וחרצנים שדוקרים את כף הרגל;
ולפחד מאלו ששקועים במשחק המטקות,
ומנופפים במחבט ומצליפים בכדור ובכל הסובב אותם בלי לשים לב
בכלל;
והגוף העירום, שתמיד מפתיע,
והריח של קרם נגד שיזוף;
והטעם המר של המים; והים שתמיד יש רגע שהוא מפחיד - שוצף
ומתנפץ
או סוחף במין כוח חמדני שכזה;
ולהשפריץ מים ולהתחנן שלא יזרקו עליך חול כי זה מצליף וכואב;
והחול הלוהט, הרחק מהמים, ששורף כל כך את כפות הרגליים שצריך
לרוץ, לרחף, לעוף משם.



ונזכרתי בסדרת טלוויזיה (שראיתי פעם כשעוד הייתה בי סקרנות
לסיפורים)
שעסקה בתולדות הכתב.
הראו שם, באחד הפרקים, כיצד היו מכינים בימי קדם קולמוסים.
איך היו בוחרים את הנוצה וחורצים בה וחותכים ומעצבים, ומבשלים
את הקצה בחול מורתח עד שהוא הופך לקשה ושקוף. ושוב מגלפים
ומלטשים.
ונזכרתי בבית הספר היסודי במורה לתנ"ך שהסבירה בחוג
לארכאולוגיה
פעם על הכתב העברי הקדום
ופעם על חפירות ושחזור חרסים
ופעם על אופן ההכנה של דיו של סופרי סתם.
שמכיל כל כך הרבה מרכיבים שונים ומשונים,
מרקחת של סוגי שרפים ועשן שרוף וחומרים שכיחים ונדירים,
ומבשלים אותו בכמה וכמה שלבים והוא הולך ונעשה שחור משחור,
תמצית.
ואז ממתינים שבועות ומנסים לכתוב.
ואם הכתב נשאר שחור אז הוא כשר.
אך אם יהפוך הדיו לאדום אז הוא טמא וצריך למחות ולגרד את
הקלף.
להתחיל לרקוח ולכתוב הכל מחדש...







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אל תשפכו על חלב
שנבכה

החתול שמיל


תרומה לבמה




בבמה מאז 8/10/07 3:14
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נקו תירן

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה