אני תקוע. כותב שורות ומוחק. כותב פסקאות ומוחק.  שום דבר לא
טוב לי לא מתחבר לי נשמע גרוע לא מתאים לא מצליח לשקף את מה
שאני רוצה להגיד, את ההרגשה שתקועה עמוק בפנים, מין מועקה
כזאת, יגון שכזה, בכי אילם ויבש או בדידות נוראה ישנה נושנה.
ושוב אינני מצליח להעביר את זה. אוף. אני נופל להרהורים. אני
עומד על צוק גבוה ושחור, כשגבי אל עבר התהום, פורש ידיים וקופץ
אחורה אל העומק וסביבי הרהורים, הרהורים כה רבים, והמכה לא
מגיעה, לא מוצא קרקעית, והרהורים מכול איבר. ואם להרשות לעצמי
לשחק משחק מילים קטן וסתמי אגיד שאני גם מעורער, בטח בעכבות
ההרהורים אך בטח גם בגלל ה... לא משנה... אני רוצה לדבר לספר
הכל, לגלות הכל, למצוא מישהו ולהגיד לו כל מה שקרה מאז הזה ועד
הזה ובגלל הזה אבל אני שותק, לא פוצה פה, לא מדבר, יושב בשקט
כאילם גמור ומשפיל מבט. אני שואל את עצמי שאלות פילוסופיות כמו
מהם החיים, האם הם ממשיכים לאחר המוות ומהו אדם בלי מחשבות,
מחפש עומק, אבל די מהר מוצא עצמי מתלבט ומתחבט עם עצמי ואנוכי
על המראה שלי וכמעט תמיד יוצא מפסיד כשאנוכי צועק אל עצמי
קללות ואנוכי מחזיר. אני מנסה לכתוב משהו שירעיד את גוף הקורא
וירעיד אותי בזמן שאני כותב, שיגרום גם לי גם לו לעצור ולחשוב
ולהתגאות ולהעריץ, אבל כל מה שיוצא זה מאתיים ושלוש עשרה מילים
שלא אומרות כולם. אז פה אני יתחיל, בכלום שלי שהוא כל עולמי.
שוב כותב ומוחק. המחברת לבנה כחלחלה. אני כותב, משרבט אותיות,
משפטים, שמות, כותב התחלה, מתאר איך הכל מתחיל. ומוחק. כותב
ומוחק. שום דבר לא מתאים לא נשמע טוב נשמע גרוע מנותק מתחנף
מתיימר חדגוני אפלטוני לא שמח לא עצוב משעמם. ושוב מוחק. אם
היה בית קברות בו נקברות מילים שנמחקו הרי שעל רוב המצבות
המאכלסות אותו היה חקוק שהן נמחקו על ידי. שם לא היה כתוב. היה
רק כתוב נמחק על ידיו וכבר כולם היו מבינים. אני שוקע שוב
בהרהורים. אני נופל מעלה ממריא מטה, חושב, מתלבט, מתייסר,
שותק. אני דומם ונפשי דוממת. אני והיא למסה אחת לבנה, לגוש אחד
של שליליות. אני מרגיש כמו נציב מלח. אני שוקע. שוקע. אני קורע
את הדף המלא ברוחות הרפאים של המילים שרצחתי. מדליק סיגריה.
מכבה סיגריה. שותה כוס קפה. יורק קפה. מדליק עוד סיגריה ולא
נוגע בה. אני מעורער. אני משתגע. לפתע השפיות נדמית לאי רחוק
שנטשתי מזמן ולעולם לא אמצא שוב, או שהים כבר מזמן בלע אותה.
אני משרבט אות ראשונה. היא נראית האות הנכונה. מסיים את המילה.
מוסיף מילת יחס. עוד מילה. לפתע יש לי משפט קצר. אני מסתכל על
המחק אך לא נוגע. אני נסחף. אני מאוהב. היד לא מפסיקה לכתוב,
היד לא מפסיקה לקשקש על הדף משפטים ומשפטים רבים כל כך יפים כל
כך שאומרים כל כך הרבה ומעניינים כל כך. אני רוצה להפוך לאחד
מהם, לחיות עימם בעיר המחברת הלבנה-כחלחלה. אני מרגיש כמו
אלוהים, כמו בורא. סוף כל סוף הצלחתי. אך אז שמעתי שוב את
המשפט הראשון מהדהד בראשי. שלוש מילים שגוזרות על המחברת הלבנה
כחלחלה להישלח אל האח. אני מרגיש שכוחותיי עוזבים אותי. אני
רואה את המחברת המתכלה מבעד לקילומטרים של אינסוף שחור. הכל
נעלם. הכל לא טוב. הכל צער ויגון וחרטה ועצב וכל המילים
הנרדפות של עצב. זהו הגיהינום של הכותב, בו האח היא השטן והמחק
הוא מלאך המוות. לפתע אני כמה להישרף יחד עם המחברת, להיות לרע
וחבר למוות. האפר שיישאר בבוקר קבר אחים יהיה לנו. אני מוציא
מחברת חדשה. לבנה-צהבהבה. אני יודע ישנן רק שתי אפשרויות- הפעם
אצליח או שאחדל מלהתקיים על הכדור הזה.