יש לי ברק בעיניים, תמיד היה, גם כשהייתי צעיר.
אבל פחות.
אז היה לי ברק בעיניים, כי הייתי אידיאולוג.
לא שנאתי ערבים. הם בני אדם בדיוק כמונו.
צריך להסתכל על דברים מנקודת מבט שלהם.
אז היה לי ברק בעיניים, כי לא היה לי ביטחון עצמי.
לא אצעק על אף אחד, אין לי שום זכות, שום דבר לא עושה אותי טוב
יותר.
דברים לא מסתדרים, כנראה שהבעיה בי, אשתדל שלא להיות בדרך ולא
לגרום צרות.
אז היה לי ברק בעיניים, כי תמיד הייתי נחמד לכולם.
ותמיד ניסיתי לעזור. תמיד הרגשתי בשביל אחרים שנראה שהעולם
שלהם כל כך מסובך הכל.
אף פעם לא שפטתי אף אחד. אין צודק ולא צודק, אז למה לשפוט?
ורציתי חברים.
אז היה לי ברק בעיניים, כי ידעתי שאני בצד שלנו, הטובים, והם
בצד השני הרעים.
בקשר להכל. זה לא משנה מה. אבל זה לא אומר שצריך לאבד את
האנושיות שלנו.
כולם בעצם אנשים טובים, פשוט יש אי הבנה בקשר למה טוב, וצריך
ליישב את זה.
אז היה לי ברק בעיניים, כי חשבתי שכל הדברים האלה משנים משהו,
לא שיש מקום שבו הם משפיעים, אלה שמבפנים זה הרבה יותר חשוב.
אז היה לי ברק בעיניים, כי ידעתי שאני תמים וצעיר ואידיאולוג,
והערכתי את עצמי וניחמתי את עצמי - לפחות אני בן אדם טוב. תמיד
לפחות אני בן אדם טוב.
אבל כל זה היה ברק פנימי.
היום יש לי ברק חזק הרבה יותר.
אני פותח עיתון ובא לי לבכות, אבל נהייתי כל כך לא רגיש, שהכל
פשוט מצטבר ועושה לי..
ברק בעיניים.
ואני לא רואה כלום.

אני כבר לא בן אדם טוב, אלא רק בן אדם, ולא טוב לי מזה. אבל
אני בן אדם יותר טוב בגלל זה.
זה נשמע לכם ניגוד, אבל זה לא.