"אתה מבין, היא הצליחה לתפוס את התפקיד שרצתה. זה כלום לעומת
התפקיד הקודם שרצתה. או זה שלפניו. ואפילו זה שהשיגה עם
המלגה."

חייכתי לשמע הדברים. גם מנימוס, אם כי בעיקר מהגאווה שבת-דודתי
משרה עליו. המוצלחת מבין כל ילדיו, אולי אף מכל המשפחה. למספר
שניות חשבתי על אחיה הגדול, אחותה הקטנה ואחיה הקטן. משום מה,
עליהם לא שמעתי זה מכבר. בערך מאז שהתחילה ללמוד, 4 שנים
לערך.

שוב החל להסביר: "אין לך מושג. זה התפקיד של החיים שלה. היא
תקבל בונוסים. בספרד. אתה מבין? עד לספרד היא נוסעת. אפילו
לוקחת איתה מישהי שעבדה איתה עוד מהתואר השני. היא עושה לעצמה
דריסת רגל, זה קשור לאיחוד האירופי. ידעתי שהיא תשיג את
העבודה. אמרתי לה כל הזמן. היא תפסה את התפקיד."

הוא הביט בי, כמצפה לתשובה. מצפה לתגובה. די הבנתי מה הוא
עושה, אם כי לא הבנתי מדוע. חייכתי. הנימוס נשאר בצד הפעם.
"טוב מאוד לשמוע. אתה נראה די מרוצה מהעניין. אני מקווה שגם
היא."
הוא נראה די מבולבל, כאילו לא הבין את החלק האחרון ואז חזר
לסלון.

סיימתי לעבור על סיכום התמלוגים ויצאתי לנשום קצת.
ספרד כנראה מתאימה לאחרים, האושר שלי נמצא בכסא החצר.