החושך, הקור, הצפצוף הגבוה של הבלתי נודע.
עוד ניסיון אחד לרחרח את האוויר המעופש מבין הנחיריים הקופאים
מקור.
משב רוח קליל על העפעפיים מתגבר ושורט לי את האישונים והבל הפה
החמים, הרטוב, שמכה באויר.
הבעתי מתעוותת, מתקמטת, לא מרפה, וממשיכה להשתנות בקצב.
עיניי רוקדות במעין ריקוד מוטרף, מחפשות נקודת אור להתמקד בה
וללכת בעקבותיה.
פעימות הלב שלי מנגנות שיר בקצב פראי, לא נותנות לי מנוח.
הרעד מהקור, ועוד יותר הרעד מהפחד משתלט עלי מבלי לשאול אם
מותר.
היכן אני? אין הגעתי לכאן? ולמה הצפצוף הגבוה לא נפסק? ויותר
מכל- למה אני כ"כ מפחדת?
יד עולה הישר אל הפנים, מנסה לראות האם אשליה אני או אמת.
אני קיימת.
אצבעות דרוכות סוללות את דרכן מהמצח אל על, לאט לאט, נוגעות
בגסות בבשר הרך, מפלסות את דרכן אל האף, אל הפה.
אני נבהלת לפתע, ומשחררת צעקה אל האוויר המעיק. קול אינו
יוצא!
עוד ניסיון, ועוד ניסיון, ודבר לא קורה.
אני אילמת.
הפחד מהשקט שיתק ועטף אותי מבלי שאדע. |