אני מרגישה כאילו יום הדין
התחיל ביום הולדתי ועד היום הוא לא נגמר.
כל מעשה טרי שלי עולה על המאזניים.
אני רואה כל חיסרון כמו בזכוכית מגדלת,
וכל טעות נשפטת על ידי הקול הכי עוין.

לעולם זה לא טוב, לעולם אני לא מרוצה,
אם הייתי כנה - יצאתי מעט מטופשת,
אם שיקרתי- אני שקרנית מסריחה.
אם שפטתי את מעשיי - אני, כמובן,
דקדקנית ובלתי נסבלת.

אם ישבתי בצד - אני פחדנית.
אם התערבתי- פתאום זה כבר לא עינייני.
אם ויתרתי על התקווה - אני אשמה בצרות שלי,
אם קיוויותי יותר מדיי - אני נאיבית כל כך ופתיה.

מאויבים, אנשים מגעילים, מבקרים,
אפשר לי לברוח.
אבל רק מעצמי אי אפשר,
ואם להשתמש בביטוי אולי קצת מוגזם,
אז אפשר לומר שאני לעצמי ילדה מוכה-
                              שלא יכולה לברוח מהבית,

כי אי אפשר, בעודי חיה, אותי להרחיק מעצמי.