כלוא ללא אוויר עמוק באדמה
מדי פעם צרחה מפלחת את הדממה
אבל תוך שנייה הצרחה נהיית עמומה
ואיש אינו מבין על מה קמה המהומה

החנק תוקף אותי ללא רחם
ושום חיוך לא יצליח לנחם
כבר מתקשה לחפש את האשם
שהביא אותי למצב כזה מטמטם

הייאוש מתחיל לטפטף לאיטו
ושום דבר לא עובר בראשי מלבדו
לא היה לי מעולם ייאוש כזה כמותו
ואולי האשם הצליח להגשים את יעדו

תשישות מנצחת את גופי
ועם הזמן גם משתלטת על נפשי
מרגע לרגע אני מואר באור טיפשי
אך הסביבה טוענת שזה לא אישי

אולי לאור המצב אני חושב רק על עצמי
אך אם לא אדבר עליי אז על מי
הכאב בליבי כבר עבר את שלב המקומי
והמועקה כבר זורמת ומתפשטת בדמי

האנשים והגברות שמסביבי קצת מבינים
אבל לפעמים הם מתקשים ולא מאמינים
אפילו חלקם אותי עצמי מאשימים
שאני על עצמי הערמתי חיים קשים

אותה בועה בה אני כלוא כעת
אותם אנשים איתם אני משרת
עוד דקה כבר לא אוכל יותר לשאת
כי בלשון המעטה לא על כולם אני מת

מי אשם במצב הבלתי נסבל
ידי קשורות והסיכוי דל
לשנות את המצב או את הגורל
ולי רק נותר להוריד ת'ראש ולהגיד, חבל