השמיים היו אפורים לגמרי. אף לא קרן אחת של אור חדרה מבעד
למעטה הערפל ששרר אותו ערב. שדה החיטה נע ונד אחר הרוח השקטה.
היער העבות, שעדיין עלה בלהבות, כבר נראה רחוק יותר. הגשם פסק,
ושקט שרר באזור.
דרוון נעזר בחרבו בכדי לפסוע בין עומרי החיטה הגבוהים, שהיו
פרושים ברחבי השדה. כל אותו הזמן, הוא לא הצליח להסיר את דעתו
מאותו מחזה מזוויע שנגלה אליו ביער. הוא לא הבין כיצד נתן לכל
זה לקרות. למה לא נחלץ לעזרתו? הרי היה יכול לשסע את הגובלינים
האלו בידו הימנית בלבד. כן, הוא ידע זאת כל הזמן. אפילו אז. אך
משהו עצר בעדו. דבר מה, שאינו ניתן להסביר. תחושה, שהוא לא חש
קודם לכן.
לפתע נשמע קול חד, שפילח את האוויר, וניתק את המחשבה של דרוון.
האינסטינקטים החדים שלו, גרמו לו לזנק ימינה במהירות. בעודו
מסובב את ראשו, הוא הניף את חרבו דרך הכתף השמאלית שלו. הוא
נעצר כשהוא רוכן על ברכו הימנית, ומכוון את חרבו אל המקום בו
עמד עד לפני רגע. הוא היה מוכן. לבו פעם בחוזקה, ועגלי הזיעה
החלו לגלוש במורד אפו. למרות זאת, לא איבד את קור רוחו. הוא לא
הפר את השקט, ולא נבהל. הוא רק בהה ביער הבוער, בשקט מוחלט,
מחכה לרגע הנכון.
ואכן, זה קרה. דמות גבוהה הגיחה מהערפל. היא עטתה ברדס שחור,
וטפחה באיטיות על רובה קשת שהיה תלוי על גופה. לאט לאט היא
קרבה אל דרוון. דרוון, התרומם באיטיות כשהוא מכוון את חרבו אל
פניה של הדמות הזרה. הם נגלו אליו בעודה פוסעת, ומסירה את
הברדס מראשה.
הן היו פנים מצולקות, ודם ניגר מהן. פיו של האלף היה חתוך ככל
הנראה, ועיניו הירוקות היו פתוחות לרווחה. הוא חייך חיוך עקום,
ופניו התעוו במין איטיות מצמררת.
דרוון נרתע מעט, אך לא נסוג לאחור. הוא עמד במקומו, כשראשו
מכופף, וחרבו מקובעת אל עבר פניו של האלף.
"מוג לב, יצור מתועב, כיצד יכולת? אתה גרוע לא פחות מהם. אתה
מטנף את שמם של הלוחמים הגונדים. אני סמוך ובטוח שאתה יודע מה
עונשו של לוחם פחדן. אתה תשלם על כך, ויהי מה. לא אנוח עד
שאגרום לך לשלם. - אמנם, כעת, אינני מסוגל אפילו לאחוז בחרב,
אבל אני יודע שהמועצה תנקום את נקמתי." ניתן היה לראות את הכאב
שחש האלף כשדיבר. פיו היה קרוע באכזרית, על ידי סכין ככל
הנראה, ופניו לא שינו את הבעתם כל אותה עת.
"פחד. זהו זה." לחש דרוון לעצמו. הוא הבין מה עצר אותו. המחשבה
על כך, זעזעה אותו.
"אתה מכיר את החוקים, דרוון. אתה חייב להודות בכך לפני המועצה.
הם ישללו ממך את הכל. אתה תיזרק אל תוך הגוב. שום אביר גונדי
לא שרד מעולם מאבק עם טראסק. זה לא אפשרי. אף יצור בעולם לא
מסוגל לכך. אפילו אתה לא תשרוד."
דרוון ידע שהאלף צודק. הוא חייב להודות על כך בפני המועצה. הוא
נשבע. הוא נשבע לעולם לא לפחד. אבירים גונדים, לא נולדו לפחד.
זה הסוף. הכל אבוד. לא נותרה ברירה. הוא נשבע.
"אסגיר את עצמי עם שחר, גרומלוק. מי ייתן ותחיה לנצח."


אם יהיו מספיק מגיבים אני אמשיך את הסיפור