ביום שבת, נסעתי לנמל ת"א, חיפשתי את עצמי, לא מצאתי.
אני לא מבינה בכלל בשביל מה כל הטיולים הרוחניים האלה של
"למצוא את עצמך". מה זה הבולשיט הזה לעזאזל?
אני גם ככה לא מוצאת את עצמי אף פעם, זו סתם קריאה לתשומת לב.
הפעם לא אמרתי לאף אחד שאני נוסעת לנמל, סתם, לא התחשק, במילא
כל השיחות שאני אקבל יהיו מאמא ומעוד איזו חברה מעצבנת שצריכה
לצאת "בדחיפות" מהבית.
אז התהלכתי במקביל למסעדות הפלצניות ששוכנות שם, על רצפת הפרקט
החומה, ובהיתי בעקבים של נשים שנתקעו כל הזמן בחריצים של
הפרקט, ואמרתי תודה לטבע שבראני צנועה.
הגעתי לסוף השביל, בערך, עוד סניף פלצני של "ארומה" צץ לו משום
מקום, ומרחוק ראיתי דוכנים של כלי בית ודברים ישנים.
החלטתי ללכת, מה כבר יש לי לעשות.
התקרבתי לעבר הדוכנים, ולעיני התגלה דוכן קטן ונחמד של תקליטים
ישנים וכל מיני פוסטרים של להקות ישנות.
עיינתי בתקליטים והחלטתי שזה יהיה דבילי מצדי לקנות אחד, היות
ואין לי פטיפון, אז קניתי פוסטר של ג'פרסון אירפליין, והמוכר
חייך חיוך של בחירה טובה.
חייכתי בנימוס והלכתי משם. הסתובבתי עם שקית, שבתוכה היה
פוסטר, וזה היה מוזר, ופתאום כל האנשים היו נראים לי מוזר
כל אחד ממהר לאנשהו, חולף על פני מהר ולא מסתכל אפילו, הזכיר
לי התנהגות אמריקאית.
ואז זה היכה בי, אני לא יכולה לחזור הביתה. כלומר, טכנית אני
יכולה, אבל בעוד חודש מהיום, כשאעלה על המדים הירוקים האלה שום
דבר כבר לא יהיה כמו פעם.
גם אם אתחנן, גם אם ארצה כמו מטורפת, הילדות שלי תשאר מאחור,
ושלל אנשים שאני לא רוצה לראות יבואו ללוות אותי בבקו"ם ויגידו
לי להשאר בקשר, אבל אני לא אשאר, כי אני בטח לא ארצה. ואולי
יהיו לי חברים חדשים, ואולי לא.
אולי פתאום יהיה לי טוב
אולי פתאום יהיה לי רע
אולי אני אבכה
אולי אני אחייך
ואולי אני אלך שוב לנמל, סתם כדי לעבור את הסיטואציה המגוחכת
של המציאה העצמית.