בעיצומה של תקופת הבועה בהייטק התחלתי לעבוד בחברת סטארטאפ
קטנה, ומהר מאוד הפכתי לעובד המועדף על מנהל הפיתוח. זאת היתה
העבודה האמיתית הראשונה שלי, ויחסי אנוש לא היתה מיומנות
שפיתחתי עדיין. לאט לאט העדפת הבוס הפכה אותי למושא לקינאה,
ואני בהתנהגותי המרחפת משהו שלעיתים קרובות נתפסה כהתנשאות, רק
ליביתי את השנאה.  

כמו בני אדם, גם חברות עוברות תהליכים של התבגרות, וכמו בני
אדם, גם עבור חברות התהליך כואב וטראומטי, במיוחד אם ההתבגרות
היא מהירה ובטרם עת. במיטב מסורת הבועה, החברה צמחה מהר מדי
מוקדם מדי, ומבלי ששמנו לב הפכנו יום אחד ממשפחה קטנה לקן
צרעות רוחש, במיוחד בשל כניסת גורמים מסויימים לאחד הצוותים
בחברה, שהפך פתאום למוקד של תככים ורוע.

עברו מספר חודשים מאז שרווית הצטרפה לחברה עד ששמתי לב לקיומה,
וכחצי שנה עד שדיברנו. היא עבדה בצוות "העויין" ששם לו למטרה,
בין השאר, לערער את מעמדי בחברה, ואני מיעטתי לקשור קשרים עם
חברי צוות זה. בחורה נמוכה עם גוף חטוב להפליא שסובב ראש כל
גבר שעבר, תוצאה של עבודה יומית בת מספר שעות בחדר כושר. פניה
עמדו בסתירה לגופה, קשות, מסותתות בסלע, מטרידות, כאילו
מסתירות סוד חולני, נורא מכדי לתת לו שם. היא לא היתה יפה, אבל
משהו בפנים האלה משך אותך להסתכל בכל זאת, כמו נהגים שמאיטים
ליד תאונה בכביש החוף.

ההתעלמות ההדדית נשברה כשמזכירת החברה, ידידה משותפת שלנו,
ארגנה נסיעה לסיני. ככל ששהיתי בחברת רווית כך שקעתי
במורבידיות שלה, נמשך יותר ויותר. לקראת סוף הנסיעה המתח המיני
בינינו עלה על גדותיו, לא ממומש פרט לנגיעות מגששות במונית
בדרך למעבר הגבול, כשהשעינה עלי ראש עייף כאילו במקרה. כמה
ימים לאחר מכן הקפצתי אותה הביתה מביקור אצל ידידה. האוויר
בתוך האוטו רתח מידיעה שמשהו עומד לקרות, לא יכול לשאת עוד את
ההמתנה. ישנה בכסא שלידי, מצונפת כמו חיה קטנה שמחפשת מפלט.
כשהגענו הערתי אותה, ומתוך חלום היא מתחה גוף חתולי, הישר
לתוכי.

הרומן הקצר שלנו נאלץ להתנהל בסתר רוב הזמן, כמו גירסאת ההייטק
של רומיאו ויוליה, הצוותים שלנו לא היו סובלים את הבגידה. ככל
שהכרתי אותה הלכו פניה המסתוריים והתמלאו בתוכן. הורים
מעורערים נפשית, מערכות יחסים הרסניות, שינאה עצמית יוקדת
וייאוש תמידי. היא הקיפה עצמה בעדת מעריצים, רובם גברים נבזיים
ונחותים לה ברמה ואינטלקט, משתמשת בגופה המפוסל כנשק נגד
הבדידות. היא לא התביישה להפגין רוע, ציניות, פיה ירה מילים
טבולות ברעל כלפי כל אדם בסביבה. כמו ילדה קטנה שנהנית לזעזע,
בקולה הילדותי היתה ממתיקה מילים שמטיבות  לתאר את הדוחה
והמבחיל בכל דבר. שעירות היתר של זה, שיפולי כרסו של אחר,
ריחות, הפרשות.

היה נדמה לי שהיא משתדלת לשמור על מופע האיימים שלה קצת
גרוטסקי מדי, כמו סרט של משפחת אדמס, כאילו מנסה לרמוז שמתחת
להצגה מסתר משהו אחר. ואני האמנתי, או רציתי להאמין שבאמת
מסתתר שם משהו אחר, ולא יכולתי להחליט אם אני נמשך יותר להצגה
או למה שמתחת. לא הרשיתי לעצמי להתאהב, או לפחות כך חשבתי,
ובכל מקרה הייתי לפני אחת מהנסיעות ארוכות הטווח שלי לברזיל,
כך שהיה ברור לשנינו שאין שום דבר מחייב בקשר הלא-קדוש
בינינו.

דווקא במהלך הנסיעה הלכה דמותה ועלתה בראשי יותר ויותר. בין
הבחורות הברזילאיות, ישירות ופשוטות ונטולות ציניות בניגוד
מוחלט אליה, הרגשתי שהיא חסרה לי. דמיינתי אותה בכל מקום, יורה
את חיצי הרעל שלה באושיות התרבות הברזילאית. משיחות הטלפון
איתה גיליתי שהיא בקשר עם מישהו אחר מהעבודה. בחור חביב ותמים
שבתחילה ריחמתי עליו על שנקלע לאיזור האסון של רווית. כשחזרתי
גיליתי שאני מאוהב בה, ושהבחור החביב הפך למתחרה המוביל.

לתקופה קצרה מצאתי את עצמי בסרט בו אני מככב בתפקיד המאהב
הסודי, ממלא בריגושים ובמין סוחף את החלל שמותיר המתחרה, שמספק
לה יציבות ותחושת ביטחון. לא אהבתי את התפקיד ואת הסרט, ובכל
מקרה עייפתי מהסרטים והדמויות שרווית העמיסה על חייה בנסיון
למלא איזה בור או חלל שלעולם לא אכיר או אבין.

גדמתי את הקשר בינינו בחופזה, חובש מיד את הפצע שנפתח כדי
להמשיך כמה שיותר מהר ליחסים בריאים יותר (או פחות). רווית
והחבר היגרו לאוסטרליה כמה חודשים אחרי כן, בונים חיים חדשים
הרחק מהעבר המוטרף שלה. לאט לאט ניתקה קשר עם חברים מהארץ.
במייל האחרון ששלחה התלוננה על השיעמום של החיים בארץ הקנגרו
לצד החבר (כיום בעל) האנמי, ואני הרגשתי את זרע הפורענות שלה
קם לחיים בערבות האוסטרליות, וריחמתי על בעלה.