האישה בשחור. האמת שהיא בדרך כלל אפילו לא ממש אישה יותר כמו
נערה שמזדקנת למול כל מה שהיא עוברת.
היא חיה בתוכי כמו גלגול מהעבר, כמו נשמה שנעקרה מהבית שלה
מחוסר שקט.
פעם, ממזמן, בעתיד הלא רחוק מכאן, היתה משטרת צניעות שדאגה
שכול אישה ואישה לא תלבש צבעים בהירים מדי, או בגדים קצרים
מדי. שלא יסתכלו גבוה מדי, או בעיניים. שלא ישאפו לדבר מלבד
לחיות. ואולי לקוות שהבעל שיצא להן לא יהיה מטורף גמור.

זה נכון שיש בה קנאה לעולם האחר, זה שטוען שהוא חופשי. אך היא
בזה לעולם הזה כי היא יודעת שבעולם כזה הם לא יודעים איפוק
מהו. את החוזק הרציני שיש לעבור כל יום. היא מודעת לחשיבות
הזו,
כת האבל שממנה צצה, שממנה שאבה כל נשימה ותחייה מספקת לה
הסברים  מדוע שאר העולם נוהג אחרת. הם חייבים לעשות זאת או
שחייה יהיו בשבילה ריקים לחלוטין.

בשמלה השחורה עם הברדס השחור היא מהלכת ברחובות, שערה החום
השמנוני  בוהה בנו, ובעיקר בכם הגברים. שאם הייתם מחפשים
להסתכל בה מעבר לשכבות של בד וייסורים הייתם רואים שהיא כאן.
שהיא רוצה איזה משהו, שהיא לא ממש מצליחה להגדיר גם לא בלב, גם
לא בקול רם.
אך הגבר היחידי שיסתכל עליה יהיה שוטר צניעות אכזר שידע לבדוק
טוב טוב טוב שהיא שומרת על כל חוק שהמועצה מספקת. אם לא, לברכת
דם ישליכו אותה, וכוהנות האבל שאליהן רק השתייכה לפני זמן קצר
ימררו בבכי מר מר מר על עוד ילדה תועה שהלכה לעולמה על קידוש
אותו אל מזדמן שהרס לה את החיים ואת קדושתם.

אז היא יודעת יותר טוב מזה, היא הולכת מהר ולא מסתכלת לצדדים,
היא רק קונה מה שצריכה וחוזרת לביתה.
שם אמא שלה תלבש בגדים אחרים, כי היא בבית ונשואה, ובבית מותר
מה שבחוץ אסור.
רק לגבר שלה יש זכות לראות אותה. אפילו לה אין זכות כזו.

היא תנעל את עצמה בחדר תוריד את הברדס ותסתכל לעצמה טוב טוב
בעיניים. תנשום נשימה לעוד יום שבפתח.

אתם יודעים שכל זה מאד רחוק-קרוב מאיתנו. היכולת לשתק אישה,
לא, לשתק אדם. לעשות אותו כלום וקטן. לגרום לו להרגיש אפסי מול
קיומו אך להרגיע אותו במחשבה שזה בסדר כי הוא עושה את זה למען
ערך, למען משהו שהוא יותר גדול ממנו. וחשוב מכל, להפחיד. לגרום
לו לראות את ברכת הדם שרבים וטובים שהתנגדו מתו עליה בקידוש
החרפה והבושה של תרבות מגוחכת.
זה נשמע מאד רחוק קרוב מאיתנו. אבל כמה פעמים אתם עשיתם משהו
שהתרבות מכתיבה, משהו שאתם נגעלים מעצמכם במראה?
שזרקת את השמנה ההיא כי החברים שלך צחקו עלייך? שהנערה הבת 15
בכתה את עצמה לישון כי אם אבא שלה אנס אותה אז יאמינו לו ולא
לה כי מי היא בכלל?
כמה פעמים הייתם הגוף המרתיע, המשתק של החברים שלכם, אפילו בלי
לומר מילה. פשוט כי לא האמנתם בהם, שלא חשבת שהם מסוגלים?
שהקפאתם אותם מאיזה רעיון מטורף ליסוע לאיביזה כי אין כסף?
שבעלך רצה לקנות איזו שטות ואמרת לו אתה משוגע? מה תעשה עם
זה?

דיכוי חברתי הוא חלק ברור ומוכר מכול חברה. רובו פרקטי ומהותי.
כמו הבעל שבאמת צריך שיאפסו אותו מלקנות את הדברים המפגרים
שהוא רוצה, או להוריד את חבר שלך מרעיון שברור שהוא
סוריאליסטי.
אבל יש דיכוי אחר, כזה שכל אדם שהוא גם הכי לא פמיניסטי לוחם
או אוהב נשים מושבע יכול לשים לב אליו אם הוא רק ירצה, וזה
המפתח. צריך לרצות. צריך שיהיה אכפת. שיהיה מהותי מבחינה
חברתית תרבותית.

הרחמים על נשים שנמצאות כאן קרוב אלינו מעבר לים זה קל, זה
גורם למישהו כאן להאמין שהחברה שלנו מאד מתקדמת, חכמה ונאורה.
בוש נראה יותר סקסי בצבעים אדום-כחול-לבן משחור.
אך האישה בשחור הזו נמצאת בכל אישה ואישה בחברה הזו.
בכל אישה שעובדת אותו מספר שעות באותו תפקיד ולא מקבלת שכר
שווה. בכל אישה שמורידה את עצמה אוטומטית וברור לה שהיא תהיה
המפרנסת השניה, הפחות מהותית. וזאת מבלי לדון בנושא אפילו פעם
אחת עם בעלה. בכל בחורה שכבר יודעת שתהפוך להיות בדיחה על הגשת
כתב אישום כנגד אנס סידרתי. על כל בחורה שיודעת שתסווג
כפמיניסטית אגרסיבית רק כי אכפת לה מהזכויות של עצמה.
ובכל בחור שיודע שהוא חייב לצדד בכל עניין שהוא כדי להיות
"סופר-גבר" "סופר-אבא". הכי חזק הכי מתמודד הכי מוכרח. בחוסר
ההבנה הבסיסי מה הנקבות האלה רוצות? או אפילו בחברה מהצבא
שדנים בכמה חורים עשית? ולא בפירסינג.

החברה הזו טבעה בציניות של עצמה כלפי כל כך הרבה דברים. אך
שיווין זכויות הוא לא דבר שכדאי שיעלם בים הזרמים הפוסט
מודרניסטיים. הוא חשוב מדי מכדי שאיזה ערס מהקריות יחשוב שאם
מישהי לא נותנת לו אז היא בטח לסבית שרמוטה.
אנשים בלבלו פה הכל, הם שכחו מאיפה זה בא. לא משנאה של זכרים,
לא מהעצמה נשית וכל החרא המלא סדנאות המגוחך הזה.
מהבנה אמיתית ועמוקה, שהחברה כחברה לא תקבל את זה שיש נעלים
יותר. שלא נעלה קורבנות. לא במובן של דיכוי ולא במובן של
בכיינות יתר.
כל הגברים הללו שמפרסמים כתבות על זה שהם כבר פוחדים להיות
חמים אל מישהי שעובדת איתם כי אולי היא תבין את זה לא נכון,
מרתיחות אותי.
כי גם הנשים שיקחו חיבוק חם כהטרדה, וגם גבר שבאמת מאמין
שלקיים זכות בסיסית כולשהי  בטוח תמצא דרך לפגוע  בו הם כל כך
קיצוניים ולא הגיוניים.
זכרים שרואים את עצמם תמידית כחלק מהבעיה ולא כחלק מהפתרון
שמים את עצמם כמכשול עצום חברתית.
אני פשוט לא מצליחה לדמיין את האישה הזו שהחיבוק החם הזה יגרום
לה לרצות לצרוח "זאב" ואם קיימות כאלה נשים זה רק בגלל המרחק
הענק שזכויות נשים עברו מהכוונות למעשה. מנושא לגיטימי לנושא
שכולם רק מחפשים איפה הגברים דופקים אותנו, מה ומי כאן לא
בסדר, במקום לטפל בסוגיות בוערות אמיתיות.

וזו אולי הבעיה הגדולה מכולן, הדרך שממסמסים לנו ת'מוח. אישה
שכל החיים שלה הגבילו אותה, וכל מה שהיא עשתה זה לרצות את
החברה, ההורים והמשפחה. האישה הזו במציאות המפגרת של היום
מאמינה שהיא תגשים את עצמה אם היא תלך לסדנאות רוחניות ותלמד
להתמודד עם המצב הקיים ולמצוא מה עושה לה אושר.
ואתם יודעים מה? מי אני שאשפוט, מה אני בגילי המופלג כבר
יודעת? אם זה באמת עושה לה טוב אז אולי כדאי פשוט לשמוח
בשבילה.
אך מבחינתי, מבחינה ממסדית לפחות, זה כיסוי תחת. במקום שאישה
הזו תקום ותעשה את הצעד הקשה, ואני לא מדברת על לעזוב את הבעל
בגחמה ילדותית. אלא על באמת לשאול את עצמה את השאלות הקשות
שמרכיבות את חייה, את האיפה טעיתי? ומה אני עושה עם הנישואים
האלה עכשיו? איך אני באמת רוצה להגשים את עצמי? מה אני באמת
רוצה לעשות?

היא נשארת תחת המעטה השחור, רק הפעם מנסה לשכנע את עצמה שזה מה
שהיא רוצה ולא החברה.
כי תמיד מה שאתה מכיר זה מה שקל, מה שפחות מפחיד.
למלא צעקות בשתיקה. למלא בעיות בחיוכים. למלא רצונות חבוטים
וישנים בחדוות על של אהבה וקבלה עצמית.
יש בזה יתרונות מסוימים יש בזה גם הרבה תרימה להנצחת המצב
הזה.
כי  בת שרואה את אמא שלה נשארת במקום שהיא יודעת שהיה לה  בו
רע אומרת לעצמה אולי השד לא נורא כל כך.
ולדעתי, למכור את עצמך למי שמוכן. למזער את עצמך לעומת הבחור
שלך. להיות האישה הקטנה מאחורה ובסבב הזה של כדור הארץ לעשות
את כל זה מרצון.
זה מחליא בעיני.
אני רוצה גבר שירצה שיהיה לי טוב. שכמו שאני אתמוך בחלומות שלו
הוא יתמוך בשלי. גבר שלא יעיר לי שהמחשוף שלי עמוק מדי, ושאת
היופי שלי רק הוא צריך לראות.
ואני לא רוצה לראות ברכות דם שיערערו ויפחידו אותי.
אני מאמינה בנשים שסביבי שהן רוצות ומסוגלות לחוות יותר. אני
מאמינה בגברים שסביבי, שכמו שהם יודעים לאהוב אותה יותר מהכל
הם יודעים לרצות בשבילה חיים מלאים באמת. שהם מסוגלים להבין
מאיפה באה התשוקה הזו, הדרישה הזו, שהם לא האויב ורחוק מכך.
אני רוצה לראות אותנו כחברה רחוקים באמת מהנשים האלה עם הברדס
השחור,
אני לא רוצה להיות יותר כוהנת אבל.