זה היה בלתי נמנע שיפגשו. הם הסתובבו באותם מעגלי חברים, היא
ראתה אותו הרבה פעמים, אך תמיד חשבה שהוא מוזר, או בכלל גיי.
הם אפילו עבדו באותה מסעדה אחרי שהשתחררה מהצבא והוא הזמין
אותה לסרט, אבל היא הייתה צריכה לעבוד משמרת כפולה ואולי היא
סתם פחדה. הם אפילו למדו באותה המגמה, אבל לא ממש דיברו.
החיבור ביניהם קרה כשנפגשו באיזה מסיבה בנוף ההררי של ים המלח,
כנראה שהמקום והכימיקלים עשו את שלהם, היה להם קשה להפריד את
השפתיים האחד מהשנייה. השמש הופיעה, המוזיקה פסקה, אבל האהבה
ביניהם פרחה. הם היו יושבים במדשאות המוריקות של האוניברסיטה
ומשוחחים בעיניים נוצצות ובידיים שלובות, מחליפים אינפורמציה
קיומית של אהבה. הם היו יוצאים ומבלים הרבה, שותים, צוחקים.
הוא היה מסתכל בה בהערצה, אומר שהיא האישה הכי יפה שראה ותמיד
תהיה, היה מלטף את שיערה הארוך והחלק כשהייתה משוחחת עם אחרים,
היה מגניב ליטוף על גבה וישבנה, בולע אותה במבטו. היו להם
נסיעות ארוכות אל תוך לילות וכבישים מתפתלים, תמיד היו מחפשים
אחר פינה שקטה שתהיה רק שלהם, מבודדים, כי גם ככה הם הרגישו
שאין מלבדם אחרים בעולם. הם ראו רק האחד את השנייה. הוא היה
מנגן לה על הפסנתר שירי אהבה והיא הרגישה שבכל נגיעה על
הקלידים הוא נוגע ופורט בה, ידיו היו כמו מלטפות את גופה
בחושניות וברגישות, עיניה הגדולות והחולמניות היו נודדות ביחד
עם מחשבתה. אני אוהבת אותו, חשבה לעצמה. לא הפריע מה שכולם
מסביב אמרו, היא ראתה אותו וידעה מי הוא, אבל לא היה איכפת לה.
כולם אמרו לה שהיא תיפגע, אך היא לא הקשיבה והמשיכה עם שיגרת
האהבה, האמינה בכוחה.
אחרי כמה חודשים באה המכה הראשונה, זה לא לקח הרבה זמן שהמפלצת
תרים את ראשה המכוער ותוציא לשונה לעברה. היא הסתירה את הכאב
ואת הסימנים הכחולים, היא המשיכה בשגרת האהבה. היא מצאה להם
דירה בשכונה זנוחה, מצאה עבודה, אך המפלצת לא הניחה לו, או לה.
היא ניסתה לברוח, ארזה מזוודה, אך בכל פעם הייתה חוזרת יותר
ויותר קטנה, מוצאת את עצמה נשאבת אל תוך שגרת האהבה. היא נשאבה
אל תוך הזיוף והמחשבה שאולי כך נראית האהבה שהכאב וההשפלה הם
חלק ממנה, אולי סתם לא האמינה בעצמה, פחדה, שכחה מי היא וברחה
מעצמה, הפכה לאחרת, נכבתה. היא איבדה את עצמה ומשם כבר היה לה
קשה לחזור, מפני שלא הרגישה שום כאב, לא פיזי ולא נפשי, נתנה
לו לעשות בה כרצונו, הפכה לבובה שקטה, עצובה, עם עיניים גדולות
ומזוגגות, מתות. הפכה למכאנית, כשהביא פרחים חייכה, כשבישל לה
ארוחה חייכה ואמרה תודה, כשהיה חוזר הביתה נישקה, כשהיה נתקף
שתקה. המחנק שהיה משתלט עליה, הקירות שסגרו עליה, היא לא הבינה
עד כמה היא אבודה. הייתה נעלמת לחצאי ימים, אומרת שיש לה דברים
לעשות, אך זה רק היה תירוץ להתרחק ממנו קצת, היא לא הבינה עד
כמה היא נחנקת ונעלמת בתוך עצמה ועצמו, כמו בובה מכאנית, היה
רק צריך ללחוץ על כפתור והיא הייתה עושה מה שרצה.
לילה אחד היא כבר לא יכלה, היא צעקה, בכתה ושרטה. היא כבר לא
יכלה יותר, לא שלטה בעצמה, כל השקט הפך לעוצמה, כל ההשפלה הפכה
למלחמה, כל הכוח שלו הפך לשלה. היא נעמדה זקוף ולא התכופפה
אפילו טיפה, החלה צוחקת צחוק מטורף, היא כבר לא פחדה, מפני
שנזכרה בעצמה.
הוא עזב את הדירה והיא נבהלה, פחדה להישאר לבדה, אך לא נכנעה
למילותיו ולשגרת האהבה המזויפת שהוא בנה. לא נכנעה לכוח
ולהפחדה, לא נכנעה למילים הריקות שניסה לנטוע בתוכה, לאיומים
ולשקרים. היא עמדה על שלה. לבסוף היא קבעה איתו בבר ברחוב
הארוך. היא הגיעה שקטה ורגועה, אבל לא הייתה בטוחה אם תצליח
להיות חזקה. הם ישבו במשך שעות, הזמינו משקאות על חשבונה. היא
ראתה, ראתה עד כמה הוא מזויף, עד כמה הוא לא נכון בשבילה, עד
כמה הייתה בודדה כשהייתה איתו, עד כמה היא יותר מדי טובה ועד
כמה הוא לא, עד כמה היא הייתה גדולה והוא קטן חלש ופחדן.
כשנראה שהלילה עומד להיגמר, אחרי שהקשיבה בסבלנות למילותיו,
חיכתה שיאמר הכול בכדי לחזק את עצמה ואת החלטתה. היא ידעה שהיא
יכולה. בסוף כל המשפטים הארוכים שלו היא העזה ואמרה, אבל באתי
להיפרד ולומר שלום, אין דרך חזרה. הם יצאו לרחוב בשקט, נתנה לו
לחבק אותה ולהגניב נשיקה, רק בשביל לדעת שהיא כבר לא שלו.
הרימה את היד ונכנסה למונית הלבנה, נתנה את הכתובת ושתקה.
הביטה מהחלון על הרחובות המלוכלכים שאהבה, נזכרת בכל שגרת
האהבה וחייכה לעצמה.