זה לא פשוט להתעלם מעצמך. להתעלם מהצרכים שלך, מהרצונות שלך,
מהתקוות שלך, מהכל. זה דורש שנים של אימון, השקעה ורצון. אתה
צריך לעבוד קשה, ולהתמסר לטובת הכלל.

כוס קפה על הבוקר, בהחלט אני מרגיש שזה יהיה יום נעים.
טעיתי - יש פקק בדרך לעבודה. אני חייב להספיק להגיע לפגישה של
עשר, יש לי את הדוחות להגיש ולקבל את הסיכומים של לוי מהרכש
כדאי שאוכל להמליץ על חלפים להשכיר.
אני עובד בחברת אביזרי מין. למען האמת, זו עבודה מאוד מעניינת,
תשאלו את אישתי. מאז שקודמתי אני פחות מבלה זמן בבית, והיא
מבלה יותר זמן עם המוצרים החדשים שלנו.
אני מדליק את הרדיו, אולי יהיו דיווחי תנועה.
"דרך איילון-דרום חסום לתנועה בעקבות תאונה..." מדקלם הקריין.
מה זה יעזור לי לדעת דיווח תנועה אם אני כבר בפקק? אני תוהה
לעצמי...איך הייתי רוצה להיות עכשיו בים....אני באמת צריך את
זה...לא! יש לי עבודה לעשות ויש לי אחריות למשפחה.

ככה זה מתחיל. הלכתי לים. שמעתי רעש פתאומי, זה בטח הסדק שנוצר
במערכת השכנוע העצמי שלי. אני לא מאמין שאני בים, אני אמור
עכשיו להיות בפגישה, הוכחתי את עצמי בפני עצמי.
אני יודע שאני אמור להיות בפגישה, אבל לא תזיק לי השמש של הים
עכשיו, השבתי לעצמי.
בזמן שהמצפון שלי התחבט עם עצמו אני שתיתי בירה קרה והקשבתי
לגלים. המון זמן לא הייתי בים, עם השנים התחלתי לאבד עניין בו,
הוא הסיט את דעתי מהעבודה.
מוזר, כשהייתי ילד לא הפסקתי לבקר בים. הייתי הולכים אני ואבי,
כל יום שבת ומתאמנים במטקות. הוא תמיד ניצח אותי.

"למה אתה תמיד מנצח?!" צעקתי כשאני מנסה לייצב את הקרטיב
בידי.
"שלומי, אנחנו לא משחקים בשביל לנצח, זה מטקות אין נקודות בזה"
אבא שלי ניסה להסביר. אבל אני הייתי ילד תחרותי במיוחד.
"טוב, בוא נשחק שוב ואם אני מנצח אתה קונה לי אופניים חדשות!"
"בסדר שלומי," אבי נכנע, "נסה לנצח הפעם".

הפסדתי. בדיעבד אני חושב שלא הייתי בסדר. היינו משפחה דלת
אמצעים, לא היה לנו כמעט כסף. אבא שלי עזב את הבית, כי ביום
בהיר אחד הוא החליט שהוא רוצה "לראות עולם" כהגדרתו. ממש אדם
חסר אחריות. אמי המסכנה נאלצה להישאר ולתמוך בי ובשתי אחיותיי
הקטנות. אני החלטתי לקחת את עול הפרנסה על גבי וכבר בגיל שניים
עשר, התחלתי לעבוד.
אז נכון, לא למדתי בבית הספר, אבל תאמינו לי, אני יודע שלא
הפסדתי כלום. החיים נתנו לי יותר ניסיון מאשר כל בית ספר,
למרות שזו קלישאה ידועה.

לפני שבוע צלצל הטלפון בביתי.
"הלו?" הרמתי.
"שלום, שלומי אלקיים נמצא?" אמר האיש בצידו השני של הקו. הוא
נשמע איש זקן, אך קולו הרגיש לי מוכר.
"מדבר" השבתי.
"שלומינקה", הוא אמר, "מדבר אביך, דוד. השגתי את הטלפון שלך
מספר הטלפונים. קיבלת את המכתבים ששלחתי לך?" אמר אבי. אני לא
יכולתי לענות, מעוצמת ההלם. שררה שתיקה על הקו. "הלו?" שאל
אבי.
"כן, קיבלתי את המכתבים. זרקתי אותם. כמו שזרקת אותנו. מה אתה
רוצה ממני עכשיו?" זעמתי.
"שלומינקה, בוא ניפגש. אני מאוד מעוניין לראות אותך" הוא
הציע.
"אני לא מוכן, אתה לא מעניין אותי כבר הרבה מאוד שנים!" צעקתי
וטרקתי את השפופרת.

הסתכלתי על הים, והשמש סנוורה אותי. ריח המלח מילא את ריאותיי.

תתפלאו. באמת לא נפגשנו. ברוב סיפורי הקאמבקים של האבות, הם
נפגשים עם בניהם. אבל לא, לא עם שלומי אלקיים. אני לא מטומטם,
ואני לא אתן לו להשפיע עליי, או יותר גרוע, לנצל אותי. לקח לי
זמן להגיע לאן שהגעתי, ועוד הגעתי לבד. אז הוא בטוח לא יהרוס
לי את זה. אני לא מסוגל להיפגש איתו. כזה חוסר אחריות, ללכת
ביום בהיר אחד, לעזוב משפחה שלמה, ולנטוש את העבודה? מי יעשה
דבר כזה? ממש חוסר אחריות משווע.
לגמתי מהבירה שלי.
זה לא פשוט להתעלם מעצמך. להתעלם מהצרכים שלך, מהרצונות שלך,
מהתקוות שלך, מהכל. זה דורש שנים של אימון, השקעה ורצון. אתה
צריך לעבוד קשה, ולהתמסר לטובת הכלל.

באמת שזה לא פשוט, אבל בסוף כולם עושים את זה.