אני זוכרת איך זה התחיל, אתה זוכר?
ישבתי בספסל בגן ליד הבית שלו, ניסיתי לחשוב על הדרך המושלמת
למות, איך להתאבד בצורה שתהרוג גם אותו, שיצטער על זה שאי פעם
החליט לעזוב אותי.
ואז אתה באת, עם העיניים הנוצצות שלך, תפסת לי ביד ואמרת
"בואי בובה, הולכים הביתה"
אני לא יודעת למה הלכתי איתך, מעולם לא ראיתי אותך לפני כן,
אבל התקיפות בקול שלך, ההחלטיות הזאת גרמה לי לחשוב שזה הדבר
היכ טיבעי בעולם,
הגענו "הביתה" ואמרת לי "את יודעת... את הבובה הכי יפה שהיתה
לי עד עכשיו"
הלכת רגע לחדר וחזרת עם קופסאת קרטון גדולה, התיישבת לידי
והוצאת מסרק, לאט לאט סירקת כל קשר וקשר בשיער שלי, ואז קבעת
"רואה בובה? ככה בובות נראות, מסודרות",
הסרת לי את החולצה והמכנס והסתכלת לי על הגוף שלי לכמה
רגעים,בוחן כל פינה נסתרת, ניגשת אל הקופסא שוב והוצאת משם
חולצה מינימלית והלבשת אותי בה הלבשת אותי בחצאית קצרה שאתה
מלביש עליי בזמן שאתה מצעביר יד על הרגליים שלי תוך כדי,
"את רואה בובה? ככה את צריכה להיראות ולהתלבש, לא בסחבות שלבשת
קודם"
קבעת בקול בוטח, העמדת אותי מול המראה וקבעת שוב,"את רואה
בובה? ככה יותר טוב"
לא אמרתי מילה, ידעתי שבובות לא מדברות, רק מחזיקות בקצה היד
שלהן את החוט ששולט בתנועה שלהן,
לקחת אותי למטבח והכנת לי אוכל, התיישבת לידי והתחלת מכניס לי
אוכל לפה, כף אחרי כף, ואז קבעת "זהו, סיימת לאכול"
לקחת אותי למיטה, הפשטת אותי, נגעת בי, חדרת אליי,ו אחרי שכבר
היית מסופק קבעת "שלי, שלי זה שם שמתאים לבובה כמוך"
ככה המשכנו תקופה ארוכה, כשהייתי עושה משהו מרצוני היית קושר
לי חבלים על הפרקים של הידיים, כדי להזכיר לי שלבובות אין
רגשות, ואין רצון, הן רק בובות.
ויום אחד חזרת הבית כשבידך יד אחרת וקבעת "תכירי בובה, זאת
החברה החדשה שלך"
ראיתי את הבובה החדשה ודרכה ראיתי אותי, מה שהפכתי להיות.
את הבובה נעמה הרגתי כבר באותו לילה, אחרי שהלכת לישון,
אתה זוכר את זה? אתה זוכר את המבט המבוהל בעינך כשהבנת שסכין
גדולה חודרת עכשיו לליבך?
מצחיק לא? איך שהבובה שלי הרגה אותך בסוף ולא אתה הרגת אותה,
זה אולי כבר לא מעניין אותך, אבל אני אנה, אנה הבת אדם, ואני
חייבת לומר לך, אתה הבובה הכי יפה שהיתה לי עד היום, מסתכלת
עליך עכשיו, תלוי בחבלים שקשורים לפרקי ידיך
דורון, דורון זה שם שמתאים לבובה כמוך, אתה לא חושב?