לפעמים אני מדמיינת שהימים ארוכים יותר. מתמשכים יותר. נפרסים
על יותר שעות של שמש וירח.
ואז מחשבת.
כמה עוד שעות של אהבה היו מתויקות בין הימים ההם שלנו, ביחד.
מחשבת במחשבות.
מעניין אם היינו מתבגרים מהר יותר. או פשוט מפסיקים להיות
ילדים הרבה יותר לאט.
לא יודעת על מי לכעוס עכשיו.
על מי אני אניח את האשמה הכבדה הזאת?
למי אמסור את כל מחשבותיי המיוזעות? דמיונותיי המאוכזבים? גופי
העייף?

קוראת. ומפסיקה. קוראת. ומפסיקה.
מנסה להיכבש בעצב של דמויות מתוארות, מסופרות באריכות על גבי
דפים.
ואי אפשר...
אני כבולה רק בסיפור שלי.

אתה לא מתקשר.

אני כנראה אתמוטט עוד הרבה בירידה התלולה מהרי הציפייה שלי.
וזה בסדר מבחינתי.
מאשרת. רוצה את הנפילה כדי להעניש את עצמי.
להעניש כי אני אוהבת אותך.