בימי חמישי לא היה שום סיכוי שבעולם ולא היה מתקבל שום תירוץ
שבנמצא או שלא בנמצא שאני לא אפתח את המשרד.
בימי חמישי היו אלה הימים של חרב ודרב (בערבית). בדרך כלל
אפילו לא היה כדאי לנסוע הביתה להפסקת הצהרים לכן הייתי יושבת
אצל גלילי במזנון חוטפת איזה פיתה עם אני לא זוכרת מה, אבל את
גלילי אני זוכרת היטב, היה לו מזנון שלא למטרת רווח, ככה הוא
היה תמיד אומר ורושם על הקרח לכל מי שהיה צמא או רעב, ולי הוא
היה מנסה כל יום לשדך מאהב, מה זה משנה לך חבר בעל או מאהב,
העיקר שיהיה מי שיהיה... ככה הוא היה אומר וצוחק. אחר כך
המזנון עבר ליד אחרת, והוא היה בא לשבת לפעמים לאכול איזה פיתה
עם אני לא זוכרת מה, הפך איש 'סודם' של כולם, והיה מעביר את
הזמן...
או בבורגר רנץ שבפסז', אחר כך הייתי שותה כוס קפה שחור וחזק עם
בני השכן שהיה מנפח זכוכיות אמן גדול שהפך עם הזמן לידיד נפש
אמיתי וחוזרת למשרד.
ואז הם היו באים כולם עייפים ומאובקים משבוע ארוך שבו אכלו
הרבה חול זפת וחצץ בשטח, בקיצור עבודות עפר.
אבנים טובות לא היו.
ההסעה היתה יוצאת בחמש, אבל אף אחד לא היה מעלה על דעתו  לעלות
להסעה לא לפני שקיבל את הצ'ק שעבד עליו בזיעת אפו וחמתו מתחילת
השבוע ועד כמעט לפני סופו ועבר לצד השני של הכביש והמיר אותו
מהר מהר למזומנים וסלם עליכום שוקרן ובראכת ואללה יסלמכם והיו
נוסעים. האחד לעזה האחר לג'בלייה ולעוד ולעוד ולעוד..

לא היתה אינתיפאדה ולא ג'יאהד ולא שהידים.
היו רק אדונים ומשרתים והלבה שבעבעה לה מבפנים.

באותו יום חמישי בשעה ארבע אחר הצהרים לא חזרתי למשרד.
לא היה לי גם אז פלאפון להודיע, אני לא זוכרת שלמישהו היה, ולא
אסימונים.
חוץ מזה שהיה לי משהו חשוב הרבה הרבה יותר חשוב לעשות עם כל
הכבוד לא עניין אותי לא אחמד לא מוחמד לא מחמד ולא האחרים.
בשעות הבוקר עוד הייתי במשרד, מכשירי הקשר טירטרו בעוצמה בקצב
רצחני והלחץ גבר והלך, ואני מנצחת על התזמורת עם ה'שרביט' ביד,
הם על הכלים ואני יוצאת מהכלים...
אבל דיברתי כמה דקות בטלפון, אני מהמשרד והוא מבית החולים, הוא
סיפר לי מה שאמרו הרופאים
אמר לי בואי נרגע, רק עד יום ראשון, נחזיר אותו הביתה, ושמח.
גם אני יצאתי מעורי מרוב שמחה.
היו לי סיבות טובות לשמוח תאמינו לי.
כבר ראיתי בעיני רוחי את התודה שהיא מודה לאלוהים, לא לי ולא
לו, לא למגן דוד אדום ולא לרופאים.
שמחתי בשבילו ובשבילה, אבל זאת היתה שמחה שולית יחסית,
הכי הכי שמחתי זה שאם התמזל מזלי הפעם היא תישאר שלי.
שאם זה לא היה קורה הייתי נאלצת להיפרד ממנה שוב ולזמן ארוך
וכבר היו דברים מעולם, אומנם מסיבות אחרות ומכל מיני סוגים.
זה לא היה קל בשבילי, אני מתארת לעצמי שגם לא בשבילה, בסך הכל
היא אהבה אותי ואני אותה, אבל היא היתה עקשנית שחבל על הזמן,
והזמן היה בורח ונעלם כל פעם מחדש.
הפעם אני הייתי לא רק מודאגת, הייתי ממש מפוחדת,
הפעם ידעתי שזה יהיה סוף העולם בשבילה.
בשבילי יותר.
בשבוע שלפני הוא חלה בדלקת ריאות קשה, הזמנו את הרופא בחציו של
הלילה למורת רוחה והתנגדותה ולמרות חוסר האמון המוחלט שלו
למיטב ידיעתה וידיעתינו, לקח לנו המון זמן בנסיונות שכנוע לא
מוצלחים במיוחד, לגרום לה להבין שהאהבה שלהם במקרה הספציפי הזה
פשוט לא תספיק.
נבהלנו פחדנו התייעצנו ויותר מכך הרופא חיכה וחיכה ולא רצה
לנסוע. מד"א התעקשו לקחת אותו לבית החולים נקודה.
גם מניה השכנה באה.
לא היתה לה ברירה אבל על הפנים שלה ראיתי שהסוף שלי יהיה רע
מאוד.
לפני שהאמבולנס נסע היא עוד זרקה באויר כמה מילים שנבין טוב
טוב שלא יהיו לנו שום ספקות
שאם לא נחזיר אותו חי וקיים זה פשוט מאוד
שגם אנחנו לא נחזור ושהפעם זה יהיה לעד ועד אחרית הימים.
אז מה יכולתי לעשות?
היו נגדי תלויים ועומדים שתי האשמות על אולי רצח בכוונה תחילה,
והייתי מוכרחה להחליט מהר מי כדאי לי שיהיה התובע, היא או משרד
הבריאות ועד שהייתי מצליחה להוכיח את חפותי היו חולפות להן כמה
שנים רעות.
אני רק התפללתי שיבוטלו תוך כמה ימים האשמות במיוחד האמנתי בכך
כי בהתחלה הרופאים שידרו אופטימיות ואני האמנתי להם.

אני זוכרת שפעם אחת כשהייתי נערה הוא אושפז בבית החולים,
הכבד שלו היה אבוד והרופאים אמרו שאם הוא לא ינותח הוא ימות.
אבל הוא חשב בדיוק הפוך.
הוא שכב קרוב לחלון ואחז במפרק כף ידה חזק חזק ואיים עליה שהוא
יקפוץ.
היא אמרה שיש לו תשע נשמות והוא לא מיצה אותן וממילא מי שמת מי
ואלוהים לוקח ואלוהים נותן וברוך יהיה דיין האמת.
תוך כמה דקות היא חתמה והזמינה מונית...
הוא חי הרבה הרבה שנים אחרי בזכות האחות הפרטית שלו שהיתה
אהובתו משכבר הימים.

הפעם המצב היה קצת שונה ועברו לא מעט שנים
הוא נשאר כשהיה קטן ורזה אבל כבר לא שד משחת ולגמרי לא צעיר,
אבל היו לו ידיים חזקות מאוד גם כשלא ראו את השרירים וגם
כשנדמה שכבר לא.
והיא התעקשה.
ישבה בבית נחושה בהחלטתה שהיא לא משתפת פעולה במקרים של נסיון
לרצח.
הסיבה השניה שיכולה לעלות על דעתי היום זה שהיא פשוט ידעה שאם
היא תבוא הוא יחזיק לה חזק חזק במרפק היד והיא תאלץ שוב להזמין
מונית.
הרופאים לא כל כך הבינו למה, ואני ניסיתי להסביר שהוא  לא
אגרסיבי ויותר מכך הוא איש עדין נפש ממש, שהוא איש חזק וגדול
מהחיים, רק שהוא פשוט איש גאה מאוד והיא אישה מאמינה ושבכלל
הוא לא אוהב רופאים ובחיים שלו הוא לא אהב ותמיד הוא היה איש
חזק והבריא לבד,
חוץ מזה שהוא לא נותן לאף אחד לגעת בו חוץ מלאישה שלו שאותה
הוא אהב כל כך כמעט כל ימי חייו.
אבל הרופאים חשבו אחרת... והוא נרגע.

באותו אחר הצהרים לא זזתי מהמיטה שלו
כבר העבירו אותו קרוב קרוב לחדר האחיות ואני נבהלתי אבל לא היה
רופא והאחיות שתקו.
אז ישבתי ומלמלתי קצת פרקי תהילים משלי, והסתכלתי על החזה שלו
עולה ויורד עולה ויורד והייתי חוזרת ואומרת חוזרת ומבקשת
אלוהים, תעשה שהוא יעלה וירד יעלה וירד עד יום ראשון לפחות,
במקרה הספציפי הזה לא יהיה אלוהים נתן ואלוהים לקח וברוך דין
האמת ופעם אחת מתים
השמיים יבכו, אתה לא מבין? אתה לא יודע מה יהיה גודל הכאב
שלה.
ושלי יותר.
אני לא יודעת למה עשיתי רק את זה ולא הזמנתי מונית.
גם אחי לא הזמין.


כעבור זמן קצר פרצה האינתפאדה
כל החיים השתנו למוחמד למחמוד ולמחמד
וגם שלי.

פתאום המונולוג מתחבר לי כל כך לשיר הזה שכתבתי....

אני בוחשת בקלחת
הרותחת
גושים ממאירים
גרורות מתנפצות לרסיסים
עד אחד.
אידי זכרונות יתעבו עבים
יתקדרו פני רקיע
ליטוף מים רבים
וירדו גשמי ברכה.
וישקוט הסער
ובקר לא עבות ישוב
עד עולם.


      זמן ללכת הלאה החיים קצרים...

http://stage.co.il/Stories/529582