[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
לוחם-עכברוש

עכשיו שהסיפור היה מאחוריו, כשהוא חזר לארץ וכל ההתרגשות הייתה
חדשות-של-אתמול, היה פלדמן מהרהר לעיתים באיש העכברושים. ככל
שהזמן חלף כך גם כל האירוע הלך ולבש בעיניו מאפיינים של חלום
בהקיץ, הזיה, משהו שמוחו יצר מתוך הלחץ המטורף שהופעל עליו
באותה תקופה. לא מזמן יצא לו לעיין במאמר שדן בתופעה של צפייה
בעב"מים; המחבר הסביר, שהכפרי הבלתי-מפותח החוזה-בעב"מים
המצוי,  בדרך כלל אכן רואה את מה שהוא טוען שראה - אבל עדיין,
זה לא קיים במציאות אלא רק במוח. תוצר של אינספור מאפייני
תרבות, לחצים חיצוניים, תת-מודע, ואלוהים יודע איזה עוד פלונטר
של חוטים שמתחברים מפה לשם ומשם לפה במרכז הבקרה הפנימי,
שלפעמים מחליט שהוא יודע יותר טוב מהבנאדם מה טוב בשבילו.
אכן כן, היה פלדמן מהרהר. חלום ולא יותר. זאת הייתה תקופה
מלחיצה בצורה מטורפת, הוא לא היה ישן בלילות כמו שצריך, לא
חושב ישר, העביר את ימיו ולילותיו בשיטוט ברחובות ניו-יורק,
קריאת ספרונים וצפייה בטלוויזיה, ואין ספק שכל מיני גורמים
זרים ישבו לו על המערכת. פרי הדמיון, ולא יותר.

אלא, שבכל זאת, לפעמים היה עכברוש חולף - לא עכברוש באמת אלא
חתיכת צל, רעש טמא, מבט אלכסוני - ופלדמן היה נזכר במילותיו של
לוחם-העכברוש: אחד-אחד צריך לחסל אותם. ואז היה העניין נראה לו
יותר ממשי ומציאותי, כמו זיכרון קונקרטי ובכלל-בכלל לא חלום.



הטיסה לארה"ב באותו סתיו לא הייתה לגמרי חופשה. ירון שוסטר אמר
לו מיד אחרי שהם יצאו מהדיון במחלקה המשפטית: "פלדמן. אתה צריך
להיעלם."
פלדמן רתח. הוא זכר איך כפות הידיים שלו רעדו, משהו שמעולם לא
קרה לו בעבר; וזה, יותר מכל, היה מה שהרתיח אותו. לאורך כל
הדיונים הוא הקפיד שהידיים יהיו מתחת לשולחן, וכשמישהו היה
עוצר אותו לשיחה במסדרון או ליד מיכל המים הוא היה צריך להחביא
את הידיים בכיסים. ההרגשה שהוא עומד להתפרק, שכל אפצ'י קטן
עלול לרסק אותו כמו מגדל קלפים; הוא, פלדמן שיצא לו שם של
לוח-פח עמיד בפני מים חול רוח וזמן, שבזמנו סיבב את כל המספרים
הקשוחים ביותר בשוק הזה על האצבע; שדהר קדימה דרך כל המשברים
כשהמוחות הצעירים והמבריקים ביותר במשק נחנקים באבק מאחוריו;
שמעולם לא נזקק ליותר משעתיים שינה ואולי איזה טיפול
עשרת-אלפים מדי פעם. הנה למשל פרשת ההנפקה השנייה בבורסה
בארה"ב, זה משהו שהיה מוציא כל אחד אחר עם התמוטטות עצבים,
בהתחשב בכמות העבודה שהוא לקח על עצמו והסיכונים שאיתם הוא
התמודד. לא יכול להיות שהוא הזדקן במכה אחת מאז, האם זה באמת
ייתכן שהוא פשוט ציוד מיושן? שהוא כבר לא טוב בשביל זה? דווקא
ברגע הזה שבו הוא צריך להפגין דומיננטיות, פעלתנות, להראות
שהוא בשליטה, הוא חייב להסתובב עם הידיים בכיסים כמו איזה
בטלן.
"אסור שתהיה פה עכשיו." הסביר ירון שוסטר, מלווה את מילותיו
בתנועות ידיים ומנמיך את קולו בקונספירטיביות, מלודרמה של סרט
ריגול, שעוררה בפלדמן את התחושה המעצבנת שבאיזשהו מקום הוא
נהנה מכל העניין. ריגוש כזה עדיין לא יצא לשוסטר לחוות בתפקיד
שלו.
"אז למה שלא תסביר לי, בטובך, איפה אני צריך להיות?" שאל
פלדמן.
"תיעלם." ענה שוסטר. "אני ואתה יודעים שהתביעה הזאת זה חרטא,
אבל חקירה זאת חקירה, אז לפני שיוציאו נגדך צו עיכוב יציאה
פשוט תיעלם. קח לך שבועיים, טוס לאנשהו, תנוח קצת. חופשה
בתשלום."
פלדמן נשם עמוק. "זה לא צודק."
"אבל פלדמן!"
"זה לא יכול להיות שאין שום דבר לעשות, שוסטר. חייב להיות
משהו." ההרגשה שפתאום אתה לבד, בורג קטן שעומד להיטחן בין
הגלגלים הקרים והאנונימיים. "אני לא מתכוון לברוח כמו שמוק,
שוסטר!"
"אבל..."
"אל תגיד לי אבל! איך לדעתך זה ייראה אם אני מרים רגליים
ובורח? איך זה ייראה בבית משפט? הם יעשו מזה מטעמים!"
"פלדמן, זה ממש לא קל, מה שאתה מתמודד איתו. שלא תחשוב שאנחנו
לא איתך. עכשיו בוא נסתכל על זה. חכה, חכה, תן לי לסיים."
שוסטר הרים אצבע דקה כדי לעצור את פלדמן, שעמד להתפרץ. "בכל
יום רגיל הייתי מסכים איתך. אבל שמעת בעצמך את עורכי הדין
והפעם אני חייב להסכים איתם. אם תמשיך להסתובב פה, החוקרים של
הרשות יישבו לך על הוריד וימררו לך את החיים - שלא לדבר על
העיתונאים, ואחר כך גם יוכלו להוסיף סעיף של אי-צמצום הנזק על
ידינו. כל עוד התביעה לא הוגשה היא עדיין רק בגדר של איום, ככה
שיש לך כל הזכות שבעולם לקחת חופשה. גם בית משפט יבין את זה.
לא שהעניין הזה חייב להסתיים בבית משפט!" מיהר להבהיר. "סמוך
עליי, בסדר? אתה יודע שלא נתקע לך סכין בגב בזמן שאתה לא פה."
ירון שוסטר הניח יד על לוח-לבו, עוד מחווה דרמטית. הילד נהנה
מזה, חשב פלדמן בזעם. נהנה מהפוזה הזאת של הגיבור שבא להצלה,
מזה שהוא יכול עכשיו להסתכל עליי מלמעלה, שאני שקוע בבוץ והוא
זה שמארגן לי את החילוץ. יותר טוב מזה בחיים לא יהיה לו. ואז
הוא לקח נשימה עמוקה והרגיע את עצמו. תזכור מי הטובים ומי
הרעים פה. שוסטר הוא חבר שלך. הוא אולי לא חושב מאותה נקודת
מוצא כמוך על כל דבר, אבל הוא בצד שלך פה. והוא באמת מנסה
לעזור.
"אני מבטיח לך, אנחנו נסובב את כל העניין הזה לטובתנו." המשיך
שוסטר. "ואף אחד לא יבוא אליך בטענות יותר בקשר לשום דבר, אבל
זה ייקח כמה ימים במקרה הטוב. בינתיים אתה תרוויח שבועיים
חופשה בתשלום. תיסע לאיי קיימן, תעשה קצת שנורקלינג, תאמין לי
- אתה חוזר כמו חדש. מגיע לך, לא?"

הוא לא טס לקיימן אלא לניו-יורק. ידידה שלו נסעה לחוות בריאות
בפלורידה לשלושה-ארבעה שבועות והשאירה לו דירה קטנה ואינטימית.
הוא ישב שם לבד, מאזין לקולות הכירסום במערכת העצבים שלו
שהשמיעה קליקים וחריקות כמו בית ישן מעץ. ביום היה מסתובב
ברחובות, בעיר שבה אלו שהכיר לא יכלו להרשות לעצמם להיראות
בחברתו, ואת השאר הוא לא רצה להכיר. בלילות ישב בדירה ולא
הצליח לישון, דיבר לעצמו מול הראי תוך כדי תנועות ידיים נמרצות
שעליהן היה אביו מעיר בזמנו - "כמו יהודי טוב." כל כמה שעות
היה מתקשר לשוסטר, עושה את עצמו כאילו הוא לא מודע להפרשי
השעות. יש התקדמות, אין התקדמות, זה לא לטלפון, אני אעדכן אותך
כשתחזור בכל מה שצריך.

יום אחד הוא נכנס לחנות גדולה של ספרוני קומיקס, חיפש מתנה
לאחיינו בן-העשר. היה לו המון זמן לבזבז ולכן הוא נעצר לדפדף
בחוברות הצבעוניות האלה, והגיע למסקנה שזו תת-תרבות מסועפת
ונרחבת שאולי שווה להקדיש לה איזה מחקר, למרות שניכר היה שתור
הזהב של הז'אנר כבר מאחוריו. התכנים התבססו, בעיקרון, על
סיפורי מדע-בדיוני ופנטזיה בנאליים - למרות שללא ספק היו
התפתחויות פראיות בכיוונים שסטו מהבסיס הזה. פלדמן חילק את
השדה לשתי קטגוריות מרכזיות: בספרונים הישנים יותר, האלמנט
הדומיננטי היה הצלת העולם מידי צוררים חיצוניים כלשהם, שהיה
להם דמיון פיזי חשוד לאויבי ארצות הברית לאורך התקופות -
היטלר, סטאלין, מאו, חומייני. בתת-הז'אנר השני היה מוטיב מרכזי
של לחימה בפשע, ומבחינת האמנות עצמה שם היו הרבה זוויות חשוכות
וקווי מתאר גותיים. הסיפור עצמו עירב תכנים שלדעתו של פלדמן
היו בלתי הולמים לילדים: נקמה, ניהיליזם, פילוסופיה פוליטית
בגרוש, אפילו פורנוגרפיה.
הוא ביקש עזרה מהבחורה שעבדה שם בסידור המדפים, והיא בחרה
בשבילו חוברת צבעונית וילדותית-יחסית. "זה עניין מאוד
אינדיבידואלי. לכל אחד יש הגיבור המועדף עליו. אפשר להגיד משהו
על האישיות שלך לפי דמויות הקומיקס שאיתן אתה מזדהה." אמרה לו
וחייכה. "אבל ג'י-איי-ג'ו זו בחירה די בטוחה. כל הילדים אוהבים
את זה." היא הייתה בחורה צעירה, עם מראה קצת מפוזר וחסר-ברק
אבל פנים חלקים ויפים וחיוך נחמד מאוד. פלדמן תהה אם היא
מפגינה עניין ומסירות כאלה רק בגלל העבודה, או שאולי היא באמת
מעורה בתחביב המוזר הזה ברמה האישית.



באותו ערב הוא כנראה נרדם על הספה מול משחק כדורגל. צריך לעבוד
פה קשה כדי למצוא משחק כדורגל, בהשוואה לארץ, פה הכול בייסבול
ופוטבול והוקי ואפילו את אליפות העולם בביליארד לחובבים יותר
קל לתפוס בטלוויזיה מאשר כדורגל. כולם נגדו.  התוצאה הייתה
אפס-אפס. מתי בכלל יצא לך לשבת ככה סתם מול משחק בטלוויזיה?
שאל פלדמן את עצמו והרגיש שהוא מתנמנם, מרחף ככה מעט-מעט
להיכן-שהוא.
ואז נשמעה הירייה הראשונה. לא צליל חד שחותך את האוויר ואת
התודעה אלא רעם עמום, מהדהד, שהעלה על הדעת אפקטים של מערבונים
ישנים.
אחר כך עלה על דעתו של פלדמן שבתור ישראלי בניו-יורק, הוא אמור
היה לחשוב קודם כל על פיגוע; אחר כך להזכיר לעצמו איפה הוא
נמצא; אחר כך לשכנע את עצמו שכאן, יריות באמצע הלילה זה לא
עניין להתרגש ממנו; אחר כך להתלבט אם להתקשר למשטרה בכל זאת,
או שסתם יצחקו ממנו. על כל פנים, הדבר האחרון - אבל באמת
האחרון - שהוא היה צריך לעשות זה לעלות לגג. עד עכשיו, הוא לא
ממש ידע להסביר את זה.

וכך הוא הופיע שם, עם סימן אדום על הפרצוף משום שנרדם על
המשקפיים שלו, אבל בלי המשקפיים עצמם שנשארו איכשהו על הספה,
וסצינת-הגג היטשטשה בין אורות הניאון והבהובים מרוחקים לבין
זוויות אפלות ומזדקרות של צינורות, כרכובים, מרזבים. עם מכנסי
פיג'מה, אבל גם עם נעלי התעמלות שהוא לא זכר שלבש, כך שיכל
לתמרן באלגנטיות יחסית בין זכוכיות ושברי בטון ודברים שהשאירו
יונים. מה לעזאזל עבר לו בראש?

בדמות שעמדה בקצה הגג עם הגב אליו הוא הבחין באותה שנייה בה
שמע את הקול: "זה רעיון גאוני, שהיה לך. לנסות להתגנב על טיפוס
במעיל גשם ושני אקדחי ארבעים-וחמש, שעומד על גג באמצע הלילה."
"אני לא מנסה להתגנב." ענה פלדמן. ללא ספק הייתה שם דמות
גבוהה, במעיל גשם ארוך ומלודרמטי, ובהיעדר המשקפיים פלדמן
החליט לקחת את המילה שלו - מי או מה שזה לא יהיה - לגבי שני
האקדחים.
"אז כדאי שתזוז משם. הם שורצים מסביבך."
"מי?"
"עכברושים."
פלדמן סרק סביבו. היה חשוך מדי. "עכברושים." חזר.
"ברכותיי, אתה יודע לשמוע. אז תשמע אותי עכשיו בבקשה: תזיז את
התחת שלך משם לפני שתיפגע בטעות."
פלדמן התקרב לדמות, בביטחון אבל בזהירות. "איכשהו לא נראה לי
שאתה ממשרד הבריאות."
"ואיכשהו לא נראה לי שאתה מהמשטרה." ענה האלמוני. "אבל בכל זאת
אתה יכול לעצור שם. אתה מספיק קרוב."
"משטרה?"
ואז, ללא שום התרעה, האלמוני הסתובב בחטף וירה. התנועה הייתה
כל כך מהירה שכמעט לא נקלטה בעין - בום! יישר את ידו בגובה
העיניים וירה לעבר הקצה הרחוק של הגג. לירייה היה רעם כבד,
מהדהד, שעורר יותר התרגשות מאשר פחד.
"מצטער. הייתי צריך להזהיר אותך. חשבתי ששמעתי שם משהו."
הפטיר. "משטרה, כן. לפעמים הם באים אחריי, כשאין להם מה לעשות.
פעם פגעתי בדוד שמש, ואז הייתה חגיגה גדולה."
"זה בסדר, כל אחד מפספס לפעמים." אמר פלדמן. איש העכברושים
סובב את הראש חצי-סיבוב לעברו, ואז דומה היא שהוא מחייך. פניו
היה שרויות בצללים ואפשר היה להבחין רק בפרופיל - חד והחלטי,
עם עין אחת מבהיקה כמו מראה. "כן..." נהם בהסכמה.
ואיך זה שאתה לא מפחד, שאל פלדמן את עצמו. ואיפה לעזאזל אתה
נמצא?
"אני יכול לשאול אותך משהו? מר איש-מסתורי-שיורה-בעכברושים?"
"אם אתה מוכרח."
"איך אתה יודע לכוון אליהם בחושך?"
"שמיעה."
"אתה שומע אותם?"
"רק אם לא מפריעים לי."
פלדמן הבין את הרמז והחליט לשתוק קצת. איפה לעזאזל אתה נמצא,
ברגע זה - שאל את עצמו שוב, ואת השאלה הזאת הוסיף להציג לעצמו
אחר כך כשהיה חושב על המפגש ההזוי הזה. משהו בלתי מוסבר ריתק
אותו למקום, והוא לא רצה להסתלק.
אולי משהו באופן שבו פלדמן נשאר לעמוד שם, בביטחון מוזר שלא
ידע מה מקורו; ואולי לוחם-העכברוש הזה היה, באיזשהו מקום,
קצת-קצת שמח על איזושהי חברה. הוא התחיל לדבר.

"הסתכלת עליהם מקרוב פעם?"
"לא יצא לי." השיב פלדמן.
"היצורים הקטנים והמטונפים. הם אוכלים חרא. הם אוכלים גופות.
הם אוכלים בני אדם חיים. הם יצורים של מחלות וטינופת וריקבון
וחושך. נמצאים בכל מקום ויודעים להתחבא ולהתחמק וגם איך לתקוף
אותך."
"זה נשמע כמו בני אדם מסויימים שאני מכיר. אז מה, צריך לירות
בהם?" אמר פלדמן.
"נו בחייך. אל תיקח לי את זה למקומות האלה. למרות שיש מקרים
שבהם זה דווקא מה שצריך לעשות.
"העניין הוא שיש מלחמה בינינו לבינם. אולי לא מלחמה גדולה, לא
גורלית או אינסופית או אפילו רומנטית במיוחד, אבל אין טעם
להכחיש או לנסות ליפות את הדברים. ואני נלחם בהם. בלי רעל, בלי
מלכודות, בלי מחלקת הסניטציה או אפילו חתולים,  כל הדברים האלה
הם בגדר המלצה אבל בשורה התחתונה? אחד-אחד, ככה צריך לדפוק
אותם. יש דברים שאם אתה לא תקום ותעשה בעצמך, המערכת לא תעשה
בשבילך."

משהו רשרש מצד ימין, ואיש העכברושים ירה בחטף. "שמעת?" שאל את
פלדמן, וחיוכו הלבן הבהיק שוב בינות לצללים. "פגעתי באחד. שמעת
את החרא הקטן מצייץ? שירת הברבור ממש."
"על הרעש של הירייה? לא יכולתי לשמוע."
"כן." הנהן לוחם-העכברוש. "זו כנראה יכולת שנולדים איתה."

הירח הציץ מבעד לקרע בעננים האדמומיים, הכבדים, ולשבריר שנייה
התקפלו הצללים מדמותו של קוטל העכברושים ופניו נחשפו. כמובן
שפרצופו היה מושחת ומצולק, זה לא הפתיע את פלדמן בכלל - למרות
שאולי זה היה עשוי לזעזע אותו, אלמלא היה עבר קודם על כמה
קומיקסים נבחרים וידע למה לצפות.
ואז הוא היה שוב על הספה למטה, מחשבותיו שוחות בערפל כבד
ומסתחרר מבלי לזכור למה ואיך; על כפות רגליו היו נעלי ההתעמלות
וידיו היו מלוכלכות בפיח שחור. זה עדיין לא מוכיח כלום.



כשהוא חזר לארץ, בקושי עשר דקות אחרי שהטיסה נחתה, שני אנשים
התחילו ללכת מכות בתור לבידוק. "טוב להיות בארץ, הא?" אמר
מישהו, והיה צחוק באוויר. את פלדמן אפפה תחושה משונה: מצד אחד
צלול וחד יותר משהיה בזמן האחרון, ומצד שני עדיין תלוש. זה כל
המתח שמתפרק עכשיו, אמר לעצמו. את תקציר הדברים שוסטר מסר לו
בטלפון, ובשביל סיכום רשמי ומלא היה דיון במחלקה המשפטית. כולם
התנהגו כאילו הם לא זוכרים מה היה הביג-דיל.
"הם התקפלו. אמרתי לך שהם יתקפלו?" חגג שוסטר. "זה עניין של
הרצת מניות, כמו שחשדנו מההתחלה. זה שעמד להגיש את התביעה
הנגזרת הודה שקבוצת לוי-חזן הסיתה אותו, כדי לגרום לנו לירידה
בשוק ההון ולהתחיל לבצע רכישה."
"זה היה אמור להיות האקט הראשון של השתלטות עויינת." הוסיף אחד
החבר'ה הצעירים מהמחלקה המשפטית, בחור צעיר עם שיניים בולטות
שמאוד רצה שישמעו אותו. פלדמן נזכר איך קודם, כשכל מעורבות
בפרשה הזאת היוותה סכנה של תביעה משפטית או של כניסה לרשימה
השחורה של מישהו, אף אחד לא היה מוכן להיתפס ליד פלדמן בתור
לקפיטריה. תרגיל המחתרת הצרפתית: בואו מהר, הדבורים ברחו
ומחלקים את הדבש, ואם מישהו יגיד משהו - תעשו את עצמכם כאילו
הייתם שם מההתחלה. "בקיצור, כל הבסיס העובדתי של התביעה נפל
לגמרי, לא תהיה שום תביעה, ועכשיו אנחנו הולכים להגיש תביעת
נגד." סיכם מישהו אחר מהמשפטית.
"התרגיל המסריח של להאשים אותך באי-קיום מחוייבות, עומד לעלות
לבית המשפט על כל העצבים. אנחנו נצא מזה יותר חזקים מאי פעם,
פלדמן. אתה רואה? הבטחתי לך, לא?" אמר שוסטר, כולו קורן, ואמנם
עדיין היה משהו מעצבן בגינונים שלו אבל בסופו של דבר הוא הוכיח
שהוא אחד מהחבר'ה הטובים.

פלדמן התכונן לחזור לעבודה במלוא המרץ. למחרת בבוקר קם בחמש,
התגלח והצטחצח, הופיע במשרד ראשון לתדהמת עולם והתחיל לעבוד,
משלים את כל החוסרים, מזיז את הכול בתקיפות ובקור רוח, מתקדם
כמו קטר. הוא תכנן להמשיך ככה כל היום ורק אחרי הפסקת הצהריים
הוא העמיד פנים שהוא חש בבטנו, הלך לשירותים והתחבא שם עשרים
דקות (הוא לא יכל להסתגר במשרד שלו ולהתבודד כי כולם ציפו
לזה). הוא ישב שם, נושם נשימות עמוקות ובתדר גבוה ומחכה
בסבלנות שהתחושה של ציפור-שיר מתפוצצת תעבור, ואחר כך חיכה עוד
קצת, מהמהם לעצמו מנגינות נשכחות ומתופף על ירכיו באצבעות של
ידיים שכבר לא רעדו. מדי פעם עשה תנועה כאילו הוא מכוון אקדח
דמיוני ולוחץ על ההדק, במהירות הבזק.
אחד-אחד, הרהר פלדמן.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
צנובר!








פרובוקטורית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/07 10:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה