לבבית אחת יצאה לחפש,
מעבר לגבעה מאחורי עצי האלה,
מחכה לה שם צ'אנס ומתעטש.
שעות בכפור מצטנן בגללה.

זמן בדיוק עובר והנה היא מגיעה,
"טוב שהגעת," אומר צ'אנס, "כמעט והלכתי"
אשמה מחייכת, תחושה לא רעה,
לבבית מתחצפת: "טוב הנה, הגעתי" .

לבבית והצ'אנס תחילה הולכים נמהרים
עד ששכחתי מופיע באמצע הדרך.
מוצאים את עצמם משתכרים בהרים
כשהודיעו על מותו של ערך.

לבבית לבדה ומיד מתקשרת
רחמים עונה לה בקו השני.
"צ'אנס עזב אותי,"  היא מספרת,
" יש לך את המספר של דיכאוני?"

עם זאת, רחמים הפעם לא עמד לצידה,
כעס גם היה אצלו אז הוא פשוט ניתק.
לבבית נותרה המומה והשפופרת בידה,
פתאום קורה לה משהו מרתק...

עיניה נתקלות במראה,
ויופי מגיח כרוח  רפאים.
היא לא נתקלה בו מילדותה;
" אני לא מאמינה, אתה עדיין בחיים."

לבבית לוחשת: " בוא נעשה אהבה"
אך יופי מתעקש שלא להסכים.
הוא קורא לה להביט שוב במראה
ולראות שהוא בפנים.

יופי מבין שהיא לא מבינה
ועושה כאילו נעלם.
עד שקופצת השכנה תובנה
ומגלה לה שהוא שם.

צלצול בדלת מסיח את הדעת,
זה פחד בא שוב להתנחל בדירתה.
היא מתעלמת, מחכה בשקט לגעת,
בשברים האחרונים של קליפתה.

והנה, לבבית חוגגת,
מחליטה להכין ארוחה.
מזמינה ליום ההולדת,
כל מי שבתוכה.