נכנסתי בבוקר לכיתה, הוא כבר היה שם,
כמו תמיד עם השיער היפה שלו והעיניים המדהימות.
ידעתי שאין לי סיכוי, הוא היה מלך הכיתה,כל הבנות היו מסביבו.
אף פעם לא באמת ידעתי את מי הוא אוהב, או על מי הוא חושב,
בכלל לא דיברנו, לא חשבתי שאני יכולה בכלל להתקרב אליו-הרי הוא
לא סתם ילד רגיל,הוא מלך הכיתה.
חייתי לי המון זמן עם התחושה הזאת בלב, עם האהבה הנכזבת הזאת
שחשבתי לי שלעולם לא תתגשם.
אף אחד לא ידע שאני אוהבת אותו, אהבתי אותו בסתר,
אף אחד גם לא חשד.

המורה הקריאה את השמות,והתחילה מיד בשיעור...
עוד שיעור ספרות.
אהבתי את שיעורי ספרות, בסיפורים תמיד הסוף נגמר טוב, בסוף זה
תמיד נגמר באהבה גדולה.
לא האמנתי שגם לי זה יקרה בסוף...
נגמר השיעור, התחילה ההפסקה.
ושוב פעם, עם אותן החברות...
החברות האלה, כבר מלוות אותי מהיסודי... כל כך הייתי רוצה
חברות חדשות, שלא יידעו על עברי, שיקבלו אותי כמו שאני עם
היתרונות והחסרונות.

נכנסו לשיעור,
שיעור חינוך.
עם המחנכת...
היא אישה מבוגרת, בת 50 בערך, שיערה מתולתל, מרכיבה משקפיים.
לפעמים היא הייתה כל כך מאוסה, היא פשוט לא הבינה אותנו.
היא חיה לה בעולם שלה ואם העזנו להגיד משהו היא הייתה משתיקה
אותנו.
כל כך רציתי מורה אחרת, מורה שתקשיב לנו, שתדע לפתור את הבעיות
שלנו.
כולנו ידענו שאין בשביל מה לגשת אליה, היא הרי לא תטפל בבעיות
שלנו, ותגיד שהיא "תעביר את זה הלאה".

התחלנו את השיעור עם הנאום הרגיל שלה על בעיות המשמעת ועל זה
שמורות אחרות פשוט לא יודעות מה לעשות, אי אפשר להשתלט על
הכיתה.

אני לא הייתי ילדה שעושה בעיות, ישבתי לי בצד,וראיתי את כל
ה"חברים" שלי לכיתה עושים מהומות ורעש.
גם הוא היה יושב בצד ושותק, הוא לא היה מופרע.
לאחר הנאום הקבוע שלה היא החליטה שהיא מעבירה מקומות,
שמחתי כי ישבתי ליד "חברה" שלי, זאת מהיסודי.
חשבתי שבעזרת המקום החדש אני אוכל להכיר את החברים שלי לכיתה
יותר טוב וליצור קשרים חדשים.
לתדהמתי הרבה, המורה העבירה אותי לידו,
הייתי המומה ונדמה היה לי שהסמקתי.
אף אחד לא יותר מידי התלהב מהמקומות החדשים אבל אני שמחתי
נורא, אולי סוף סוף אני אוכל להכיר אותו באמת.
היא דיברה, ודיברה, ודיברה...
בכלל לא הייתי בשיעור, הייתי במקום אחר, בבועה אחרת.

פתאום היא פנתה אליי: "אור, את איתנו?"
הקצתי לרגע מהבועה שלי ואמרתי: "כן, בטח המורה, אני איתכם"
זה היה קצת מביך, כי כל הכיתה הסתכלה עליי, וגם הוא...
לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, מה יחשבו עליי עכשיו?
חזרתי לבועה שלי, לחלום המתוק.
לפתע קטע אותו הצלצול.
ושוב, הפסקה, והכל חוזר חלילה.

בצהריים, חזרתי הביתה, נכנסתי והרחתי את הריח של השניצלים
באפי... טעים!
אמא עמדה שם, עם אחי הקטן, נתתי לכל אחד מהם נשיקה על הלחי
והתיישבתי לאכול.
רק לה סיפרתי שאני אוהבת אותו, היא הייתה היחידה שבאמת הבינה
אותי.
כל החברות שלי פשוט לא הבינו אותי, כל אחת הייתה בעולם שלה
והאמת, גם לא כל כך רציתי לשתף אותן ברגשות שלי.
הרגשתי שזה קצת מטופש וקיטשי לספר להן מה עובר עליי אז העדפתי
לספר רק לאמא - החברה הכי טובה שלי.
סיפרתי לה שהעבירו אותי לידו. הייתי כל כך שמחה, זה היה אחד
הדברים הטובים שקרו לי בתקופה ההיא.


החברות כמובן לא ידעו מכל העניין, שמרתי לי הכל בלב...


הקטע נכתב ב- 27.12.2005