רוח של שמש שוקעת...
קצוות של חורף מבצבצים להם בעצלתיים.
תלתלים תלתלים מסתלסלים.
טיפסתי את כל מדרגות המגדל. פתחתי את דלת העץ הגדולה המנגנת
חריקות. הוא ישב שם. זקנו לבן וארוך ועיניו מביטות מהחלון
המשקיף אל הים.

"קחי שנייה אחת" אמר לי בקולו הצרוד, "ופוררי אותה למליון
רגעים זעירים. אחר כך, ערבבי הכל והדביקי בחוסר סדר."
חייכתי.
"הרי לשם מה לך למהר? מתחי כל שניה. געי בה, לטפי אותה, הריחי
אותה, הלחיני אותה. אל תיכנעי להגדרות המשונות שבני האדם
נותנים לזמן. הוא שלך והוא זמני. עשי אותו משמעותי. עשי אותו
כרצונך."

נשקתי לו על מצחו חרוש הקמטים. הבטתי בעיניו שרק העכשיו נשקף
מהן. ריח של ים ושמש בקע ממנו, שאפתי אותו לקרבי, שיספיק לי עד
הביקור הבא...
עליתי על החלון וקפצתי. צללתי לתוך הים הכחול והתלטפתי בו.
מילאתי ידיי במים ופוררתי למליוני טיפות. אחזתי בכל טיפה עד
שהתאדתה ואז אחזתי בים בשתי ידיי, קירבתי לאף והרחתי.

כנראה שזה הכל. כנראה שאלו החיים. שעון אחד גדול. שמתפורר
למליון שעונים קטנים, שמתפוררים גם הם למליוני שעונים קטנים...
כך עד אינסוף. עד הסוף.
רגע. תקופה. אינסוף. ערבבתי את כולם והכנתי קולאז' גדול ואחר
כך רצתי עליו עם מכחול מרוט בצבע החיים שלי וקשקשתי על הכל.

והזקן במגדל, סבא נצח שמו, שווה לכם לבקר אותו מדי פעם.
רק לרגע.