[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תמיר חמימי כהן
/
הוא לא ישכח

הוא לא ישכח.
הוא לא ישכח את המראות. הוא לא ישכח את הריחות. הוא לא ישכח
את המחשבות שעברו לו בראש.
אני יושב ומביט בו, מנסה לקרוא מה אומר כל תו ותו מפניו. מנסה
לחשוב האם משהו מההתרגשות בלספר את הסיפור שלו נפגעה כשהוא
מספר אותו בפעם המאה או המאתיים.
אני שם לב שהעיניים שלו רוצות להזיל דמעה, רוצות להביע הזדהות
עם סיפורו. הוא יושב ומספר, לא בקול מונוטוני, לא בקול מתרגש ,
משהו שנע בין ייאוש לבין נסיון לחשוב האם הפעם הזאת שהוא מספר
את סיפורו תסייע לו במשהו.

הוא לא ישכח את היום בו הם הוקפצו לשם, את ההתרגשות שלפני, את
הנסיון לחלוב עוד שביב של מידע על אודות הדרמה המתחוללת בפנים
מפיהם של הלוחמים  שעשו את דרכם לצד הבטוח של הגדר.
"זה לא מה שסיפרו לנו" הוא אומר לי.
" סיפרו לנו שכשלוחם יוצא מהקרב, כן, הוא נראה עייף וחבול, אך
גאה. אבל הם, הם נראו שבורים, מיואשים, מתוסכלים".
הוא מספר שכמו שלימדו אותם, אסור  לחשוב יותר מדי לפני. "לחשוב
על המשימה זה משהו של קצינים, אנחנו חשבנו רק להיכנס ולהרוג
בהם כמה שיותר, לשמור אחד על השני, ולחזור לאמא, לחברה,
ולסבתא"- הוא חייב היה להוסיף.
הוא יושב על הספה, ספק מכונס בעצמו,ספק מבקש לפרוק. הוא מנסה
לצייר במילים את מה שהוא עבר כדי שאני אתחיל להבין מה הלך שם
בפנים. אני שגדול ממנו רק בשנה ועשיתי מסלול כמעט זהה לשלו,
אין לי מושג מה הוא עבר, מה הוא עובר, הוא עוד שבוי.
הוא שבוי בסיפור, זה העבר שלו, כן טכנית זה קרה לפני כמה
שבועות, אך זהו גם ההווה שלו, והיד שלו תעיד על כך. מין
מטאפורה צינית לתחושתו, להווה שלו, היד נעה לצד ימין ושמאל בלי
כיפופים, למעלה ולמטה, ללא היכולת להיכנס פנימה. שיפור? תלוי
את מי שואלים.אם תשאלו אותו הוא יענה שהוא מרגיש שהוא דורך
במקום, גם הוא, גם היד.
הוא לא ישכח את ההרגשה של להיות תחת אש, הוא גדל על הסיפורים,
סיפורי הגבורה כמובן, ושם הכל היה הירואי בסלואו מושן. הוא
יודע לתאר זאת  כשוק, כהלם של אלפיות שנייה ואז אתה כבר בתוך
זה, אין לך זמן לחשוב, מתפעל את הנשק בתנועות בטוחות, כמעט
רובוטיות. רץ, מתכופף, בודק מה עם החבר'ה. "אתה לא יודע מאיפה
זה בא לך דם ואש ותמרות עשן תהיה הגדרה מצוינת" הוא אומר. אני
שם לב שהוא מנסה להתחמק מלהשתמש בביטויים משומשים מדי אבל זאת
הייתה המציאות הוא אומר "ראיתי את כל החיים לנגד עיניי!".
הוא לא ישכח את זה שהוא נזכר בתמונות "לא חשובות" כהגדרתו,
אבא אוסף מהגן, זיכרונות מחברים שכבר הספיק לשכוח... כמו בסרט,
ממש כמו בסרט. כנראה שהחיים הם הסרט האמיתי.
הוא עדיין יושב באותה התנוחה, אני מתרכז בו אך יודע שגופי שלי
תקוע במין תצורת אמצע שכזאת, מין מצב ביניים בין תנוחה לתנוחה,
אני בולע כל מילה שלו בשקיקה והדבר האחרון שאני רוצה הוא
להפסיק אותו, משתי סיבות: הראשונה הסקרנות הברורה שלי, השנייה,
אני יודע שאני חייב לו את מלוא תשומת הלב בהתמודדות הקשה הזאת
שלו.
הוא מדבר על הכל חוץ מעל פחד, אני חושב האם הילדים עם הרובים
ביד לא יודעים מהו פחד? לא, פשוט אין לזה מקום, בגוף יש מקום
או לפחד או לאדרנלין, האדרנלין מן הסתם שולט בסיטואציות
שכאלה.
הוא ממשיך לירות "יריתי משהו כמו 14 מחסניות עד ש...עד ש..."
הוא נעצר. ואז הוא חוזר קצת אחורה. הוא לא ישכח את מראות
הפצועים, את הצעקות שלעתים מהדהדות גם בלילות, הוא לא ישכח גם
את הירוק מתלכלך בדם ואפור, הירוק המתפשט של האדמה היפיפייה
הזאת, האדמה המקוללת.
הוא לא ישכח את הסמג"ד שלו קופץ על רימון שני מטר ממנו. הוא לא
ישכח את זעקת 'שמע ישראל' המצמררת, הקורעת לבבות, המכניסה
לפרופורציות, המזכירה מה לעזאזל אני עושה כאן. הוא לא ישכח את
חילוץ גופתו של מי שעשה אחד ועוד אחד והחליט שחיים אחרים טובים
ועדיפים משלו.כן, יש גיבורים במלחמות.
הוא מספר שבאותו רגע הוא לא עיכל את מה שקרה, פשוט המשיך לפעול
ולתפקד בלי להשקיע מחשבה במה שראה ורואה, במה שחווה וחווה.
הירי נמשך, אנשים ממשיכים ליפול מסביבו, הוא מחלץ תחת אש ולא
ממש מעכל את מה שעושה.
רעש מחריש אוזניים, ערבוב של זעקות, פיצוצים, תחינות,יריות,
בקשות אחרונות.
ואז הוא נתקע. הוא נעצר.
ובקול חלש אך ברור הוא אומר "ואז נפצעתי".
הוא מספר על הרימון שאת פיצוצו רק שמע, ואז את הכאב החד שמפלח
את ידו, נתזי דם עפים לכל עבר, ברגע של שיקול דעת הוא משתמש
בסכין שעל התחבושת האישית ,חותך את שרוול חולצתו ועוטף את
מרפקו, בלי להסתכל מתחת למרפק "פחדתי" הוא אומר "פחדתי
שכשאסתכל אדע שאין לי יד". כששאלתי אם כבר הגיע לסכין שעל
התחבושת אז מדוע לא השתמש בתחבושת עצמה, הוא מסתכל עליי במבט
נבוך עם חצי חיוך ואומר "וואלה,לא חשבתי על זה. נזכרתי בזה רק
ביציאה משם...".
הוא המשיך לתפקד , הוא היה חייב את זה לעצמו ולחברים שלו. הוא
לא ישכח שהוא חשב לעצור ולחכות לטיפול.
תוך כדי צעקות "היד! היד!" הוא הרים ראשו וראה חברים בלי
רגליים, בלי עיניים, לצעקות "היד! היד!" שלו הצטרפו צעקות "אין
לי רגל! העין! אמא!"
הערכת מצב מהירה והוא ממשיך לחלץ,לירות, ביד אחת, ולנסות לסחוב
איכשהו חברים ב'אחד על אחד', מקפיד שלא להסתכל על היד. הוא
מגיע לנקודת הטיפול בפצועים עם חבר, חבר טוב בלי כף רגל, הוא
לא ישכח שהוא חשב שהוא יהיה בסדר, הוא כבר ראה מקרים גרועים
בהרבה בעבר הממש קרוב שלו.              "תודה כפרה עליך! אני
מת עליך, תודה" אומר הפצוע.
"אל תהיה דפוק" הוא עונה " זה בסדר, ניפגש בחוץ".
הוא מספר לי בעיניים לא ממוקדות שאמרו להם כמה פעמים שלאחר
פינוי פצוע לא מסתכלים לאחור. הוא לא יודע למה, אבל הוא נעצר,
נעצר והביט לאחור,וכשהביט התגלה לעיניו המחזה אשר ילווה אותו
כצל בלתי ניתן למחיקה לאורך כל שארית חייו, הוא ראה איך
מנשימים את חברו הטוב,איך דופקים לו על החזה,איך מכסים את
פניו.
הוא נפל, הכל התערבל, המראות, הזכרונות, הכאב העצום שחש ביד,
ואז התחיל לבכות. בפעם הראשונה נתן ביטוי לסערה המתחוללת בקרבו
ושאיימה למוטט את גופו. הוא בכה טיפה, ניער את עצמו וחזר לשם.

הוא מתאר שפתאום לאחר שהסתובב במקום , הוא הרגיש מכה על גופו,
הוא הסתובב כדי לראות מי נתן את המכה, ואז הוא רואה שיש לו, יש
לו יד, הוא נתן לעצמו את המכה ולא הרגיש! מרוב שהספיק להתרגל
ברבע השעה האחרונה שאין לו יד הוא לחלוטין שכח איך זה מרגיש.
הוא לא ישכח את בכי ההקלה, הדמעות שהחזירו לו את תמונות הדברים
שיוכל לעשות עם שתי הידיים.
הוא גדל על זה ש'אסור לבכות- לוחמים לא בוכים' אבל הוא בכה.
כמעט כולם בכו אבל תיפקדו, בכו וירו, בכו והסתערו, בכו וטיפלו
וחילצו- והכל תחת אש. כמו אריות ממש.
"אסור לי לבכות ומותר לי למות" אביב גפן כתב באחד משיריו,
'מותר לי לבכות, אני חייב להישאר בחיים בשביל האחרים' הוא חשב
באותם רגעים.
"אתה יודע שכל רגע יכול להיות האחרון שלך" הוא אומר ומנסה
לשכנע שזאת לא קלישאה "ראיתי את המוות מול העיניים, לחצתי לו
את היד ואמרתי לו: לא עכשיו,עכשיו אני עסוק, ניפגש מתישהו"

הוא לא ישכח שברגע שעברו את הגדר הרגיש עצמו מטושטש על סף
איבוד הכרה, החובש ניגש אליו ותיאר לו את פרטי העסקה שהוא עושה
עם הפצועים בהם הוא מטפל " אתה חייב לי סוכרייה, אוקיי?" בחור
צנוע. ואז עצם את עיניו כשספק שומע ספק לא, את הרעש המתפשט של
המסוק אשר אותו פינה לבית החולים בחיפה. חיפה מופגזת, כולם
במקלטים- והוא, שיצא משם, מפונה לשם. פרופורציות.

הוא לא ישכח.
הוא לא ישכח את אלה שנפלו, אלה שהקריבו כדי-
הוא לא ישכח את מראות הפצועים, את עיניהם המתחננות ל-
הוא לא ישכח את אלה שארגן להם דייט עם 72 בתולות...
הוא לא ישכח את תמיכת החברים והמשפחה...
הוא לא ישכח את ה'סרט' בו שיחק, את הסאונד, הפסקול, הגיבורים,
סרט החיים,החיים שלו.

אני שואל על העתיד. בפעם הראשונה הוא שותק ואחרי מספר שניות
אומר "לאן שהחיים יקחו אותי", "החיים לוקחים אותך לאן שאתה
רוצה" אני מכה בתגובה.
" החיים לקחו אותי לבינת ג'בל, רציתי להיות שם?!"
אין לי מה להגיד, לא שלא הייתה לי תשובה במחסנית לשוני, אבל
הבנתי מאיפה זה בא לו.
"דבר אחד בטוח בקשר לעתיד" הוא שובר את הדממה שפילחה את השיחה
הקולחת " לצבא אני לא חוזר".
כמפקד אל מפקד,אני מבין אותו. עצוב מזה,אך יודע שאני הייתי
עושה את אותו הדבר...

הוא לא ישכח את זה, הוא גם לא ירצה.




סיפורו של לוחם רובאית  ג'- גדוד 51 של גולני, קרב בינת ג'בל,
מלחמת לבנון השנייה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חובה לחדור
גם מאחור

קמפיין
לזהירות
בצרכים


תרומה לבמה




בבמה מאז 21/10/07 10:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תמיר חמימי כהן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה