לאחרונה אני מוצאת את עצמי מוותרת מהר מידי.
זה לא באמת משנה ספציפית על מה... פשוט עייף לי.
לפעמים את מרגישה כאילו החיים סוחטים אותך קצת חזק מדי והכוס
עולה על גדותיה ואמא נותנת בך מבט כזה שאומר שהגזמת קצת. טיפה
יותר מדי.
אז זהו, שעכשיו, זה בדיוק ההפך. כאילו זרקו אותי לתוך שקית
הזבל ואני עדיין מלאה מיץ.
יש הרגשה יותר מוזרה מהתחושה שאת יודעת שאת לא ממצה את עצמך עד
תום, אבל את לא קמה ומושכת את עצמך קדימה?
מה זה משנה בכלל איזה שביל?
העיקר לא לטבוע. וכשעומדים במקום, בסוף תמיד יירד גשם.
דברים תמיד טובעים או סתם מעלים אבק.
ואני? אני בכלל אלרגית.

"מה הלאה?"
זו מן שאלה כזאת שמישהו תמיד יזרוק באוויר והיא תסתובב שם קצת,
לפעמים יהיו לה תשובות מגוונות כלשהן... אבל לרוב היא סתם תרחף
לה עד שתתעייף ונשנה נושא.
תמיד בסוף משנים נושא, יש בזה משהו מקל, כמעט מנחם.
משהו כזה שמלטף את הייאוש שלי
את ההרגשה שכל-כך בוערת בי לאחרונה שאני צריכה להחליט משהו, כל
דבר, אפילו הקטן ביותר כמו... כמו איזה פרח אני הכי אוהבת. כל
אחת יודעת איזה פרח היא אוהבת!
ואני? אני בכלל לא מבינה בפרחים.

מטוסים נוטים להמריא הרבה בחיי לאחרונה
וזה בכלל לא משנה אם זה השיר ההוא על הבחורה ההיא שטסה מחלקה
ראשונה לגרמניה
או זה על אלו ששרים על במה בדרום לונדון.
ואני בכלל נורא אוהבת את השיר על ההיא שהולכת ברוטשילד,
גם אם אני לא רוצה לגור שם, סתם ארוחת צהריים בפינת השדרה
כשגברים על אופניים או בחורות עם רגליים ארוכות וכלב גדול
יחלפו ואני אתפעל. אשתה עוד לגימה מכוס הקפה ואביט בסובבים
אותי. הם יהיו שם איתי, כמוני, הם לא ייסעו רחוק כדי לחזור.
לי, אין בכך צורך.
אני? אני מקבלת בחילות בנסיעות ארוכות.

וכולם אוספים חוויות מהטיול בטימבקטו או מהשיעור הראשון באיך
להבריז מהשיעור הראשון, כולם יכולים לצייר בצבעים חלומות
ילדות, כולם יכולים למצוא גם בחושך את הדלת הנכונה גם אם אליס
תמיד מתלבלבת.
כולם מסתכלים עליי במבט שיש בו חיבוק חם לתקופה די קרירה
שעתידה לבוא.
אז כן, אולי אני מפחדת
אולי דברים משתנים ואנשים טסים רחוק או עוברים או סתם פשוט לא
כאן
זה לא הכי נעים,
זה גם לא הכי משעשע עם נטייה לציניות מעט מתנשאת שאני נוטה
לערבב איתה את הסלט הזה שנקרא החיים שלי.
אבל זה מה יש...
ואני? אני לאחרונה נוטה לוותר
כי גלגלי מטוס או משאיות הובלה או אפילו הצעדים הכועסים של אמא
על ההחלטה המקוממת שלי לרצות ללמוד עיתונות, לא נותנים את
הטון.

כנראה שאף פעם לא היה לי חוש קצב מפותח.



30.9.07