אמצע חודש ספטמבר, מעונן חלקית עם סיכוי סביר לגשם. רחוב עם שם
דומה לכל שאר הרחובות בעיר האירופאית האפורה הזו. זוג מחזיק
ידיים זז בחלונות הראווה ומהצד השני של הרחוב, בתאום מושלם,
היא ואני, מנסים למצוא איזו פיסת מרחב לחלוק את הביחד הזה שהיא
כל כך ניסתה לשדר לקהל המעריצים הצופה בנו. חבל, חשבתי, שגם
אני לא חלק מאותו קהל, מניף שלטי אהדה ומדליק נרות ברגעים
הרומנטים כשדמעה נוזלת מעיניי בהדרן.
היא החזיקה את היד שלי בחוזקה, משתדלת להכאיב, שאדע שהיא שם,
שלא אברח. לא היה לי כוח להתנגד ונכנעתי כרגיל די ברצון,
שזיכרון ליל אמש עדיין מוחשי בראשי או באיברים אחרים בגופי
ביודעי, שאם לא אעשה טעויות, הלילה יהיה זהה.
בארוחת הצהריים היא הרפתה מעט מאחיזתה כשעיינה בתפריט ובחרה,
מבלי לשאול, גם בשבילי, מרק פטריות מוקרם ותפוחי אדמה עם שמנת,
או שזה היה להפך? בכל מקרה בקושי נגעתי באוכל, כי המציאות
לקחה לי את התיאבון וגם היה קשה לעכל עם יד אחת.
היא נתנה לי לשלם את החשבון ובתמורה שיחררה אותי למספר דקות
לשירותים. תכננתי איך אני בורח בזמן שעמדתי מעל המים, מרוקן את
שאריות האלכוהול מליל אמש. שערתי שאצליח להתחמק דרך החלון הקטן
אם רק אצליח לנתק את התריסים שכיסו במעט את החדר והעניקו לו
מעט פרטיות, אבל כשיצאתי מהתא היא כבר הייתה בידי, נשענת על
הקיר במבט מזמין ומכוונת אותי ליציאה נושא מבט של ילד שנתפס
במזימותיו.
ועכשיו הולכים בדרך חזרה למלון שני זוגות אוחזים ידיים, האחד
דרך חלונות הראווה המצוחצחים של העיר המנוכרת והשני מנותק על
מדרכות האבן לא הרחק ממול. |