פרק שני
הוא היה שקט, לא הפריע לאף אחד. הוא היה ילד טוב ונבון שהמורים
תמיד היללו. ילד עם המון פוטנציאל. הוא גר בצפון ניו יורק, בן
למשפחה מיוחסת. אביו, רנדי גריין, היה מזכירו האישי של מושל
מדינת ניו יורק ואמו, אירה גריין, אשת חברה למופת, הכירה את כל
המי ומי של החברה הגבוהה הניו יורקית. היו לו עוד שני אחים.
אחותו, מליסה, בת 27, בעלת תואר מאוניברסיטת הרווארד למנהל
עסקים, נשואה לבעלה ריצ'ארד ווין, רופא מוצלח בעל קליניקה
פרטית באזורם. להם שני ילדים, טומי בן 3 וקווין בן השנה. אחותו
הייתה גאוות משפחת גריין. אחיו, שעליו לא היו מדברים בביתו,
עזב את הבית כשמלאו לו 21, עזב לקליפורניה וניסה את מזלו
בקריירת משחק.
משפחת גריין הייתה מאוד רגילה לשכונה שבה גרה. הלכו תמיד
לכנסייה בימי ראשון, תרמו לעניים, שמרו על החוק ושילמו מסים
בזמן. כמו כל המשפחות באזורם גם משפחת גריין הייתה עוד משפחה
מן המעמד הבורגני ומעלה. משפחה אשר תמיד הזמינו למסיבות
הקוקטיילים היוקרתיים באזור. משפחה שאצלם לא תמצאו שלדים
בארון, פשוט כי לא היה להם ארון.

וגם אריק התאים את עצמו לציפיות משפחת גריין. אריק היה תלמיד
מצטיין בבית ספר הפרטי "תיאודור רוזוולט", תלמיד בכיתה י"ב עם
עתיד מובטח בפוליטיקה המקומית של מדינת ניו יורק. אריק היה נער
טוב מראה, כך תמיד אמרו, מטר שמונים ושלושה גובהו, עיניו
תכולות, שערו חום כהה, בעל חיוך קורן אשר הקרין טוב לכל אשר
חיוכו פנה. אריק הנו גם שחקן פוטבול בחסד. נבחרתו זכתה שלוש
פעמים ברצף בגביע טורניר ניו יורק. החיים נראו טובים מאוד עבור
אריק גריין. הוא לא ידע זאת, אלא פשוט זה הובטח לו. חוץ מהדבר
הזה שאריק ידע שאם לא יחשוב על זה ולא יתעמק בזה זה יעבור
מאליו, ניסיון מהאל, כך מדבר הכומר על הדבר הזה. אריק ידע שזה
לא בסדר להסתכל בחיבה על גברים, אך ידע שבעזרת כוח רצונו שהביא
אותו לאן שהנו עכשיו גם זה יעבור לו והוא ימצא לו אישה אשר
יאהב, יתחתן ויביא ילדים.

"אריק, אתה מוכן לרדת למטה בבקשה?" "אני כבר יורד, אימא",
החזרתי לה תשובה. ירדתי במהירות במדרגות והגעתי לסלון. "אריק,
יש לי כאן כמה חבילות מזון ובגדים עבור חסרי המזל. תוכל, בבקשה
ממך, למסור את זה למרכז חסרי המזל בדרום העיר?" "כמובן, אימא.
את רוצה שאסע עכשיו?" "כן, כן, עכשיו זה יהיה מצוין." "טוב",
אמרתי. לאחר כמה דקות שבהן הכנסתי את החבילות למכונית התנעתי
את הרכב ונסעתי לדרום העיר. הדלקתי את הרדיו ושוב הייתה מוזיקת
הדיסקו הנוראה הזאת. כיביתי את הרדיו והסתכלתי על הדרך. הדרך
הייתה ציורית מתמיד, עלים כתומים היו מכסים את השביל כשמיכה
אשר מחממת את הכביש, הריח של טבע היה בכל מקום, הדשאים ירוקים
ומוריקים. תמיד אהבתי לנסוע בשביל הזה כשהייתי ילד. בנסיעותיו
של אבי תמיד הסתכלתי על נוף זה, נוף בתולי יפה ותמים. הגעתי
למרכז לחסרי המזל ושם הורדתי את החבילות. לאחר מכן החלטתי שאני
חייב לנשום אוויר, ונסעתי לכיוון החוף. כאשר הגעתי לחוף ראיתי
שם נמל. החלטתי לצאת מהאוטו ולשבת שם. ריח מלוח של האוקיינוס
האטלנטי מילא את ריאותיי, שקיעה הייתה ניכרת לעין ולהקות שחפים
זעקו בקול רם. ישבתי שם כמה דקות עד שקול מוזר החל להישמע
באוזניי. זה היה מישהו שבוכה, נער בגילי יושב לו שם בצד ובוכה.
החלטתי לגשת ולשאול לשלומו. "הממ... סליחה? אתה בסדר?" שאלתי
במעין חשש שאולי יתקוף אותי. "הא? כן, כן. לא חשבתי שיש כאן
מישהו", אמר. "הייתי פה כדי לנשום קצת אוויר ואז שמעתי אותך
בוכה, אז רציתי לדעת אם אתה בסדר." כאילו מנסה לתת לו סיבה לכך
שאני כאן. "תודה", צחק והעלה חיוך על פניו. "אני מייקל, דרך
אגב." "אני אריק." "היי, אריק. אז אתה מהסביבה?" שאל אותי.
"הממ... לא ממש, אני מצפון העיר. ואתה?" שאלתי. "כן, אני גר
כמה דקות מפה עם אחי." "מגניב", החזרתי לו תשובה. "אז תגיד,
למה בכית, אם אפשר לשאול אותך?" התעניינתי. "סתם, אני לא מרגיש
כל כך טוב." "מישהו פגע בך?" ואז שוב חייך. "מישהו פגע בי? אני
מניח שכן." "אני מצטער לשמוע." "תודה, אריק." "היי, אריק, אם
אתה רוצה אני מכיר פה פאב נורא נחמד ואולי נלך לשתות משהו?"
רציתי לומר לו כן אך הייתי אמור כבר לחזור הביתה. "אני מצטער,
אני פשוט חייב לחזור הביתה, אימא שלי מחכה לי." "הא, אני
מבין", אמר. "אבל היי", הוספתי, "אם בא לך תוכל לתת לי את
המספר שלך ונדבר כבר?" הצעתי. "אוקיי", אמר. לקחתי דף ועט
מהמכונית שלי ורשמתי את מספרו של מייקל.
בדרכי חזרה הביתה התחילו מחשבותיי ללא הפסק לחשוב על הבחור
שהכרתי. נער חמוד, נראה טוב. עושה רושם סימפטי. ידעתי שאם
אהפוך את מייקל לחבר שאתו אוכל להסתובב הוא בטח לא ימשיך
להטריד אותי במחשבותיי לכן עדיף שאני אדבר אתו מחר ונצא ביחד.
"אימא, חזרתי", אמרתי כאשר חזרתי הביתה. "תודה, אריק", אמרה
מחדר השינה שלה. השעה הייתה כבר שמונה בערב והייתי די עייף.
עליתי למעלה, התקלחתי ונכנסתי למיטה. למחרת קמתי כרגיל בשש
בבוקר, ירדתי למטה ואכלתי את ארוחת הבוקר שהעוזרת שלנו, גברת
איימי, הכינה עבורנו, וכרגיל אימא הייתה עסוקה בלחלק פקודות
לאיימי על מה שהיא מצפה ממנה ליום זה ואבא שתה את הקפה שלו,
קרא את מדור הפוליטיקה וזרק כמה הערות לא מובנות במשך הזמן.
אכלתי את ארוחת הבוקר שלי ויצאתי לכיוון בית הספר, ובמשך הזמן
הזה לא הפסקתי לחשוב על מייקל. ניסיתי כמה שיותר להפסיק לחשוב
עליו עד אחר הצהריים, שאז אתקשר אליו. כשהגעתי לבית ספר ראיתי
את דונה, המעודדת הראשית של נבחרת הפוטבול שלנו. הנערה הכי יפה
בתיכון, שערה בלונדיני, עיניים כחולות, גבוהה. "היי, אריק, מה
שלומך?" "כרגיל", עניתי. "היי, אריק, חשבתי לעצמי - אולי נצא
היום ביחד?" וראיתי את הבעת הפחד שהייתה לה כאשר שאלה אותי.
דבר כזה דורש אומץ, חשבתי לעצמי. "אתה יודע, אני ואתה ביחד,
אולי נלך לראות סרט?" רציתי להגיד כן אבל גם מאוד רציתי לבלות
היום עם מייקל. "אני מצטער, דונה, היום אני עסוק אבל אולי נצא
בסוף השבוע את ואני?" הצעתי פתרון חלופי. "אוקיי", אמרה, חייכה
והמשיכה לדרכה. כבר רציתי שהיום הזה ייגמר. למדתי באי חשק את
לימודיי להיום. בחיים שלי לא הרגשתי כל כך מוזר. לפחות באימון
הפוטבול הצלחתי להשכיח ממחשבותיי את מייקל. אחרי שחזרתי הביתה
ואכלתי את ארוחת הצהריים המאוחרת עם העוזרת, עליתי למעלה,
לקחתי את הטלפון וחייגתי. הייתי לחוץ בעודי מחכה לקול תשובה
מהעבר השני.

פרק שלישי
כשהגעתי לנמל התחלתי שוב לבכות. כל החיים שלי נראו כל כך
גרועים באותו הרגע, לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי כל כך גרוע,
עכשיו זה כבר לא שאימא בבית כלא או אבא מת, עכשיו זה אני,
הדברים שעוסקים בי. אין לאן לברוח. רציתי לקפוץ לתוך המים
הקפואים של האוקיינוס ולגמור עם זה. ואז, בעודי בוכה בכי מר,
בכי לא נגמר, אני שומע מישהו מדבר אליי. "הממ... סליחה? אתה
בסדר?" ואז אני רואה מולי בחור בן גילי, כל כך יפה, עיניו
תכולות ושערו חום כהה. "הא? כן, כן. לא חשבתי שיש כאן מישהו",
החזרתי לו תשובה והתחלתי להילחץ. לאחר שיחה של כמה דקות הצעתי
לו לבוא אתי לפאב לשתות. הוא אמר שהוא עסוק אבל אם אני אתן לו
את הטלפון שלי הוא יתקשר אליי. נתתי לו את הטלפון שלי ואז הוא
הלך. ואז כשהוא הלך פתאום הרגשתי אחרת. יותר טוב. בשבילי השיחה
הזאת של כמה דקות, אפילו אם הוא אינו מתכוון להתקשר אליי,
עבורי זאת הייתה נחמה. לפחות למישהו אחד בעולם הזה אכפת ממני.
חזרתי הביתה, אכלתי ארוחת ערב, מקרוני וגבינה, הארוחה
הסטנדרטית בבית משפחת ניומן. ג'וני היה בבית, עסוק עם כמה
לקוחות, מנסה כאיש מכירות למכור להם את ההרואין. וכשג'וני היה
עסוק בדבר הזה, מתפקידי היה לשתוק, להיכנס לחדר ולא לצאת עד
שהוא מסיים. אז כהרגלי נכנסתי לחדר והפעם - במקום לבכות חרישית
- הפעם חייכתי.

למחרת בבית הספר מצב הרוח שלי כבר היה טוב. קיבלתי חזרה את
העבודה שהגשתי על רוברט פרוסט, הציון B+. סיימתי את הלימודים
לאותו יום, מה שהיה קשה עבורי מאוד אבל ידעתי שאין לי ברירה.
הגעתי הביתה ונשכבתי לנוח.

אחרי שעתיים הטלפון צלצל. ניגשתי לטלפון ועניתי. "הלו?"
"הממ... מייקל?" שמעתי קול בוקע מהטלפון. "כן, זה אני." "היי,
מייקל, זה אני, אריק, מאתמול בנמל." זה היה אריק! בבת אחת עלה
על פניי חיוך גדול מאוד. "היי, אריק, מה שלומך?" שאלתי
בהתעניינות. "אני? טוב מאוד, ואתה?" "גם אני טוב." "מגניב",
ענה לי. "היי, מייקל, חשבתי, בא לך להיפגש היום?" שאל. "בכיף,
אריק." "מגניב, אז רוצה שניפגש בנמל ומשם ניסע לפאב שהצעת,
ככה, נגיד, בעוד שעתיים?" "אוקיי, בכיף", החזרתי לו תשובה.
"יופי, אני שמח. אז נראה אחד את השני אז." איזה יופי, חשבתי
לעצמי, הוא התקשר אליי, הוא רוצה שנצא ביחד. בזמן שכולי
התמלאתי בתקווה ובמצב רוח חיובי, התארגנתי בינתיים ואחרי כמה
זמן יצאתי, נעלתי את הדלת והשארתי את המפתח לג'וני מתחת
לשטיחון, אחרי שיחזור מהבילוי עם חבורת המסוממים שלו. לקחתי
מונית לכיוון המזח מכיוון שג'וני לקח את הלינקולן אתו. כשהגעתי
חיכיתי כמה דקות, ואז ראיתי את אריק מגיע עם המכונית שלו. הוא
החנה את המכונית שלו ויצא לקראתי. "היי, מייקל." "היי, אריק,
מה המצב?" "הכול טוב, ואתך?" "כנ"ל." אריק היה לבוש ג'ינס
ליוויס משופשף וחולצת טריקו צמודה, שאפשרה לי לראות את גופו
החסון. רואים עליו שהוא ספורטאי, חשבתי לעצמי. "אז, מייקל,
רוצה לקחת אותי לפאב שדיברנו עליו אתמול?" "בכיף", אמרתי.
"תוכל להסיע אותנו במכונית שלי", הוא אמר. "אוקיי." אחרי נסיעה
של כעשר דקות הגענו לפאב, נכנסנו לשם, הזמנו כמה בירות וישבנו.
אחרי שיחת חולין קצרה הגיעו המשקאות. "אז תגיד, מייקל, יש לך
חברה?" שאל. לא ידעתי מה לענות לו, חשבתי שאתמול הוא התחיל אתי
והיום זה סוג של דייט ואז הוא בא עם כזאת יציאה? רגע, אולי הוא
חושב שאני סטרייט? "לא, אין לי", השבתי. "ואתה?" שאלתי.
"הממ... גם לי אין." אוקיי, זאת תשובה טובה, חשבתי לעצמי.
עכשיו כולי התמלאתי חרדה לקראת השאלה הבאה. לגמתי כמה שלוקים
טובים מהבירה ואמרתי על החיים ועל המוות: "הממ... אריק, אתה
הומו?"