[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רותם תמיר
/
אני ואלימלך בכלא

חלק ראשון

חריקת הסורגים הנוראית העירה אותי שוב, גם ככה לא ישנתי שניה
הלילה.
"זה אלימלך", אמר לי הסוהר, "בשר טרי", "תתנהג יפה עם האשכנזי
הזה, טוב? לא סתם שמנו אותו איתך בתא, אתה? אתה בזבוב לא יכול
לפגוע".

אלימלך שתק, כמעט רעד מרוב פחד, פניו האדימו והוא נראה ככה ממש
כמו אפרוח עם שערותיו המחומצנות.
אני קולט אותם מיד, את הפחדנים האשכנזים האלה שמגיעים לכאן.
תמיד שמים אותם איתי בתא כי הם יודעים שאם ישימו אותם עם איזה
מרוקאי או רוסי הם יעשו להם המון רעש.
זה נורא מצחיק אותי בכל פעם שהם מפחדים ממני. אני? אני לא יודע
בכלל מה זה ללכת מכות, שלא לדבר על לזיין מישהו בתחת.

בכל אופן אחרי כמה דקות ששיעשעו בעיקר אותי והיו מאוד לא
נעימות מצד אלימלך הרגעתי אותו שאין לו מה לפחד וסיפרתי לו
שאני באמת לא אלים, ושבעשרים השנה האחרונות שאני מבלה כאן אני
מגיע לאורגזמות שלי לבד.
הצעתי לו סיגריה, הוא שאל אם יש כאן גראס, אמרתי לו שאין אבל
שזה די חד-פעמי.
שאלתי אותו אם הוא מעוניין במשהו קצת יותר חזק כי אמסלם מהתא
השכן מוכר קוקאין די בזול יחסית לרוסים שדופקים במחיר וגם
החומר שלהם הורג פה חצי מהאסירים, אבל הוא אמר שאפילו אקסטזי
הוא לא ניסה ושסמים קשים מפחידים אותו.
ברגע שהוא אמר את זה הוא התחיל להתחבב עלי.

"אלימלך, תשמע לי, אתה צודק במאה אחוז", אמרתי לו.
"אני כאן כבר עשרים שנה וחוץ מגראס לא נגעתי בכלום.
אני רואה איך האנשים כאן נדפקים אחד אחד, ואני מפחד למות.
ניסיתי להתאבד ביום שנכנסתי הנה אבל אין לי אומץ, אתה יודע?
אני נורא רוצה למות אבל אני לא מסוגל לסבול אפילו פצע, אז
לפרפר על הרצפה ממנת יתר לא בדיוק מתאים לי."
"ביום שאני אמות...", אמרתי לו, "ביום שאני אמות לחזירים יצמחו
כנפיים."

"תגיד, אפשר לשאול אותך שאלה?" הוא שאל.

"אתה מוזמן", עניתי לו, "איך אתה חושב שאני מעביר פה את הזמן
עשרים שנה אם לא בדיבורים?"

אז הוא שאל על מה אני יושב ועניתי לו שכנראה שהוא לא ראה מספיק
סרטים על הכלא אבל שהוא צריך לענות על השאלה הזאת קודם.

"אני?", הוא שאל, "אני כאן כי... שברתי למישהי את הלב."

"וואו איך דברים משתנים בעשרים שנה! בזמני לא היה חוק נגד
זה".
"כמה מקבלים על זה?" שאלתי אותו.

"אני קיבלתי שלושה חודשים", הוא ענה, אבל השופט דפק אותי כי
זאת כבר הפעם השלישית.

"וואלה מגיע לך", אמרתי לו, "אם הייתה בי טיפת אלימות הייתי
קורע אותך על זה."

"תגיד לי?", הוא שאל, "אם אתה כל כך עדין ואפילו הסוהר מדבר על
זה כאילו כולם יודעים אז על מה לעזאזל אתה יושב מאסר עולם?"

"זה עוד מוקדם לך", אמרתי לו, "יש לנו עוד שלושה חודשים להעביר
ביחד ותאמין לי, עדיף שלא תשמע את זה."

"עכשיו לך לישון, יש לך עוד שעתיים בדיוק עד שצריך לעבוד. אתה
חדש, בטח ישלחו אותך לכביסה עם כל האשכנזים, אני כבר חודשיים
תקוע עם כל הערסים בבנייה של הבניין החדש, קריעת תחת אבל דווקא
יש לי גב טוב עכשיו, מחבבים אותי כל הצ'חצ'וחים."
"לילה טוב אלימלך, ואל תדאג יהיה בסדר, כולה שלושה חודשים".

הוא נרדם מהר הבן זונה, אבל אני לא נירדמתי ולא הפסקתי לחשוב
על מה שהוא אמר: "אני כאן כי... שברתי למישהי את הלב", "אני
כאן כי... שברתי למישהי את הלב", "אני כאן כי... שברתי למישהי
את הלב".

חלק שני

"קום, קום, עוד שעה משחררים אותי!" אמר לי אלימלך.
"מה אתה נורמלי?", שאלתי, "חמש בבוקר עכשיו, אתה יודע שלא משנה
מה אסור להעיר אותי! שחרור נעים, אני חוזר לישון."
אבל... אבל לא סיפרת לי עוד על מה אתה יושב ואתה יודע מה, אני
דורש לדעת גם למה הסתרת את זה ממני, אחרי כל הסיפורים שסיפרנו
אחד לשני."
התיישבתי על המיטה, שיפשפתי עיניים וכיחכחתי בגרוני.
"הסתרתי את זה ממך כי ידעתי שלא נוכל לשבת באותו תא אם תדע, גם
לי היה קשה איתך אחרי ששמעתי על מה אתה יושב."
"אני?" הוא שאל, "אני כולה שברתי למישהי ת'לב ואתה יודע מה?
אחרי הישיבה הזאת בכלא בגללה הבנתי שמגיע לבת זונה שהוא נשבר,
אתה יודע שהיא צילצלה לכאן כמה פעמים לשאול מה שלומי? עדיין
מאוהבת השרמוטה."
"שרמוטה אה, יא בן זונה?!" אמרתי לו, תוך כדי שאני דוחף אותו
לכיוון הסורגים.
"שרמוטה אמא שלך! אתה שברת לה ת'לב והיא השרמוטה? לך תזדיין,
מהרגע הראשון ידעתי שיום אחד אני אהרוג גם אותך."
"רוצה לדעת על מה אני יושב מאסר עולם?", שאלתי אותו בקול מאיים
כאשר אני חונק אותו בשתי ידי והוא עומד חסר אונים ביני לבין
סורגי התא, "אני יושב פה, כי מישהי פעם שברה לי את הלב, אז
הרגתי אותה, והנה, עכשיו אני הורג גם אותך."
"אבל חשבתי שאנחנו חברים", הוא גמגמם.
"אנחנו חברים", עניתי, "אבל אם אני אתן לך ללכת מכאן בהרגשה
שאתה תשבור לעוד מישהי את הלב ועוד תתגאה בזה אחר כך, אני לא
אהיה מסוגל לחיות עם עצמי. אתה רוצה שאני אתאבד אחרי עשרים שנה
באבו כביר כי לא העזתי?!" שאלתי אותו בגיחוך.
"אז זהו?" הוא שאל, "אתה הורג אותי?!"
לא עניתי לו.
רק הוצאתי את האקדח מהנרתיק ויריתי.
אני לא זוכר הרבה מאז. אני זוכר רק שהוא קרא לסוהרים ואמר לי
שהייתי צריך להרוג אותו וזהו, אחר כך נרדמתי ולא התעוררתי
יותר.
הדבר היחיד שאני זוכר מאז זה שבדרך למעלה, ראיתי כמה חזירים עם
כנפיים שעפו להם.
נתנו לי גן עדן בסוף, הייתם מאמינים?
אני באמת לא מסוגל לפגוע בשום דבר, לא בזבוב, ואפילו לא
בחזירים עם כנפיים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
דודו בא אלי
וביקש קצת קוק
אמרתי לו
דודינקה אתה
יודע שיש לי רק
גראס אז הוא
ביקש קצת גראס
אמרתי לו דודילה
אתה יודע שיש
יובש עכשיו גם
חורף וגם בלאגן
בגבול, אז הוא
שאל אם יש לי
כדורים,
הזדעזעתי אמרתי
לו דודו אני לא
מחזיק כימיקלים
דיברנו על זה
לא?
אז הוא ביקש
אקונומיקה
נתתי לו, אני לא
מסוגל לסבול
כימיקלים.




ד"ר מישה רוזנר
הרופא האישי שלי


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/10/07 19:38
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רותם תמיר

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה