אפילו שזה לא נכון, כשהייתי קטן החלטנו שה-30.7 זה היום הארוך
ביותר בשנה.
אולי בגלל היומולדת של אמא, אולי בגלל שאז אבא נפטר, אולי
סתם.
בכל אופן, היום, ה-30.7.2009 והיא מגיעה אלי ביום הולדתה עם זר
כבכל שנה, וכמו בארבעת השנים האחרונות היא מתחילה את השיחה
בינינו במשפט: "היום הארוך ביותר בשנה."
הרי שנינו ידענו שזה יום ארוך, יום חם, עצוב, מייגע, אבל ללא
שום ספק לא הארוך ביותר.
אני יודע שקשה לה בתקופה הזו של השנה, גם הזיקנה, גם האובדן,
אבל מה איתי? לי לא קשה לראות אותה ככה? ומה אני כבר יכול
לעשות?!
למען האמת, גם בשבילי היום הזה זכור כ"יום הארוך ביותר בשנה",
היום של התאונה...
יצאנו לרגילה, במקרה ביום הארוך ביותר בשנה, בדיוק לאזכרה של
אבא, בדיוק ליומולדת של אמא.
טנדר קטן, טנדרון, שקניתי במיטב כספי לפני הגיוס.
אני נהגתי, והראש שלי היה במקום אחר.
יום לפני כן, בעזה, הרגו את החבר הכי טוב שלי.
ניסינו לדפוק איזה אל-שריף אחד, בטח שמעתם עליו, אבל בסוף יצא
שחיסלו לנו ארבעה חיילים והוא בינהם.
אותו לילה, במארב, באמת היה שונה.
בדרך כלל במארבים אני חושב רק על מאיה.
חברה שלי כבר איזה שנתיים, לומדת בתיכון, ממש משוש חיי.
אבל באותו לילה חשבתי רק על אמא, אולי כי כל-כך קשה לה עכשיו,
בתקופה הזאת של השנה, אולי כי באמת נורא פחדתי למות, אולי זה
כי נורא פחדתי שהיא תמות.
בכל אופן, ביום שלמחרת, מי שהיה איתי באוטו היה עסוק במחשבה על
אירועי אתמול וחשב שאם הוא בחיים עד עכשיו, זה ישאר ככה.
מה שהם לא ידעו, ולמען האמת גם אני לא, זה שאי הריכוז שלי
יהרוג את כולנו בסוף, וכך גם היה.
מהתאונה הזו איש לא נשאר בחיים, גם לא אני.
אני יודע עד כמה קשה לה לבוא לכאן, לבית הקברות בכפר ויתקין,
אבל היא באה, שנה אחר שנה, שמה זר ומייללת.
"היום אני בת 50 ואם אתה היית בחיים היית בן 24". כאילו שאני
לא יודע את זה כבר.
ואז היא שותקת, בוכה, ומתאבלת עליו, עלי, ועל היום הארוך ביותר
בשנה.