נופל פראי בין נחשולי שמיים,
מחול פיתוי בין השמשות המחייכות תשוקה,
הבזקים של לפידי האגדות מנצנצים על שפת עניים,
דרכים לשובע חלומות, ישנם באמונה.

עף איתן אל מצוקי אוקיינוס.
מפגן בריאה נידף אל אופק בשוקעו אל עוד מחר,
נחקק לו חופש במגילות התודעה, גבולות קמלו עם שיכחה,
הדמיון נפרש אל עריסת שכינה.

רצון מהול ביצר בגביע בערת הנפש,
שיקוי של אמונה למרגלות כס האלוהים,
זאת התמכרות הארורים, סם קיום, דם חיים.
האפשרי קורא מעבר, לחומות הממשי, לתבניות המציאות.

נופל פראי אל דיוקנו של העתיד,
אל דלתות תפיסה הקורנות בחיוכם של כוכבים, בחיוכה של כוונה.
נמשח, במשיכת מכחול גורל, בקרנו של תלם הרצון,
שם הוכתר לו דמיון בכוח בריאתו, מכורח שיגעונו