חזרתי הביתה.
פיזרתי את השיער.
הוא הריח כמו תערובת של סיגריות, שמפו נעים והריח שלו.
רציתי להיות לבד עם עצמי, אז חזרתי לספר שלי. אני תקועה בעמוד
13 כבר מאה שנה בערך, עדיף להודות בזה כבר עכשיו - גם את הספר
הזה לא אסיים. מתי סיימתי בפעם האחרונה ספר שלם? זה מדהים, אני
מרגישה שדברים כבר לא מעניינים אותי, אפילו סרטים כבר לא
מצליחים להחזיק אותי במתח. בכלל טלוויזיה, לא להאמין על הזבל
שאנשים מצליחים לראות, כאילו הסדרות האלה על חבורה של אנשים
שנתקעים על אי, לא יאומן, לא נראה לי שהקאסט עצמו מבין על מה
מדובר. כשאני
חושבת עליו אני פתאום מפחדת. מפחדת שאני לא אצליח לשמור על זה.
בגללי. בגלל ששוב המחשבות ימנעו ממני את הקירבה אליו, ימנעו
ממני מלהנות איתו. כשאני נזכרת בו, נעים לי, אני אסירת תודה
עליו. זה בריא.
אני אוהבת את החריצים הקטנים ליד העיניים שלו כשהוא מחייך, הוא
מחייך הרבה.
הקמתי את עצמי מהספה. יש המון פעילויות שצריך לבצע- להתרחץ ,
לאכול, לישון ושוב לישון. פעילויות בסיסיות אבל מישהו חייב
לעשות אותן. מדהים שיש דברים בחיים שחייבים לעשות, אם לא אעשה
אותם, אני פשוט אתקע, אהפך למלט ופשוט אתקשה באמצע הסלון לגוש
בטון מרובע.
אני מקווה שאצליח להרדם, לא ישנתי הרבה אצלו, לא הצלחתי להרדם,
גם הוא לא, היה לו חם, תמיד חם לו. כנראה שככה זה גברים, תמיד
חם להם.
סיימתי להתרחץ ולאכול, עכשיו נשאר רק לישון. החדר המתין לי כמו
חבר טוב. נכנסתי וזיהיתי את כל הדברים - הכתר על השולחן,
הנעליים הירוקות המגניבות שקניתי ליום ההולדת - חדש חדש, כביסה
חדשה מונחת ליד המיטה מחכה להכנס לארון. הנחתי את הראש על הכר
והתכרבלתי עם שמיכי. פרק זמן לא מבוטל עבר. שינה, לא שינה,
שינה, כמעט הצלחתי להתגבר על הכל היום, חשבתי והלכתי לישון.