[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ספיר ציון
/
קוראים לי...

אני זוכר את היום בו גיליתי את התחביב שלי. היה זה יום קיץ
הביל, כמעט ואי אפשר היה לנשום. הייתי בן שש אז, ואמא אמרה לי
שאני צריך להתקלח כי "עוד מעט סעודת שבת", אז אני הולך להתקלח.
על יד הברז עומד לו בקבוק קטן עם צבע השטיפה השחור של אמא.
חשבתי לעצמי: "מעניין אם אראה יותר דומה לאמא עם שיער שחור".
כמובן שהייתי ילד סקרן ומיד רציתי לגלות, אז לקחתי את בקבוק
הצבע השחור וצבעתי את כל שיערי (ואפילו את שתי גבותיי). יצאתי
מהמקלחת ונעמדתי מול המראה, עירום כביום היוולדי ונוטף מים
חמים. הסתכלתי מעט ולא הייתי מרוצה. אני עדיין לא דומה לאמא.
אני אפילו לא דומה לאבא, אפילו לא מעט.
ירדתי לסעודת שבת, ואף אחד לא אמר לי כלום. גם כשקמתי מהשולחן
ושברתי כוס לא אמרו לי דבר. צעקתי "אמא!" ואמא המשיכה לאכול.
נבהלתי מאוד, בכל זאת הייתי ילד בן שש, מפונק ומבויית להחריד,
עם שיער וגבות שחורות יותר מהלילה שלא מקבל תשומת לב. באתי
לגעת באמא שלי אבל היא נרתעה ממני. לפחות עכשיו היא מתייחסת
אליי...

עובר הלילה, ומגיע יום השבת. אני ואחי, חיים, משחקים משחק חדש
שחיים למד ביום שישי בגן, תופסת "נגיעות". זה משחק כזה שיש
"תופס", שכדי לתפוס את שאר הילדים הוא צריך לגעת בהם. בלי
"גובה", בלי "ארץ", בלי "שחרורים" ובלי שום הקלה שילדים נוטים
להוסיף למשחקים שלהם. שיחקנו תופסת אחד על אחד, אני התופס והוא
הנתפס. אני עומד במרכז החדר ומתחיל לספור בקול מאחד עד עשר,
והוא
אמתחיל לברוח לקצוות החדר. "עשר!!!" יצאתי לדרך. אני רץ יותר
מהר ויותר מהר, ופתאום אני מסתבך באיזה ג'קט שחור מוזר שאבא
מנסה להיפטר ממנו לפחות מאז שאני נולדתי. "פוס!!!" אני מסדר את
הג'קט ונותן ייתרון לחיים, אבל הוא בוחר לעמוד מולי כדי
להתגרות בי. כזה היה חיים, הוא תמיד היה מתגרה בי. "המשך!" אני
קורא בסמכותיות צבאית שכזאת, מתחיל לרוץ ומושיט יד קדימה.
לחיים אין יתרון, הוא מועד ואני נוגע בו. "חה!" אני צוחק,
"נתפסת! עכשיו תורך!" אבל חיים פשוט שכב שם על הרצפה, מביט
למעלה במבט ריק ולא זז. "אמא, חיים לא זז" אמא באה, מסתכלת
ומנסה לבלוע צרחה דקה. אבא בא, מרים את חיים והולך עם אמא.
למחרת מעבירים אותי לפנימייה.

השמועה על חיים עברה בכל רחבי הפנימייה, ואף אחד לא הסכים לשחק
איתי או להתקרב אליי באופן כללי. מנהל הפנימייה סידר לי חדר
פרטי גדול ומרווח, עם מיטה נוחה, ספרים עבים ואפילו דובי קטן
למקרה שאני אפחד בלילה, אבל הדובי הקטן לא פטר אותי מבדידותי.
לילה-לילה הייתי מתהפך במיטה ומייבב על מר גורלי. תארו לעצמכם,
ילד בן שש בלי חבר אחד למשחק תופסת. והנה, יום אחד הוריי באים
לבקר אותי, ואין אני בודד עוד. "אני כל כך שמח שבאתם!!!" אני
אומר בזמן שאני קופץ עליהם בחיבוק אוהב. "אני נמצא פה לבד בחדר
עם דובי של בנות, אף אחד לא רוצה לשחק איתי ואף אחד לא מדבר
איתי ואני כל כך לבד.. אבל עכשיו אתם פה! מה שלומכם?" אבל הם
לא ענו. למרבה ההפתעה הלא נעימה, גם הם פתאום החליטו להתנהג
כפסלים. ושוב מעבר דירה, ומקום חדש וכמה מפתיע- מבודד מהעולם.

לילה אחד, כשלא הצלחתי לישון, שמעתי קול. "פססט! פססט!"  אני
מסתכל ולא רואה כלום. ועוד פעם "פססט! פססט!" "מי זה? אני
מזהיר אותך אבא שלי שוטר והוא יעצור אותך!" בשלב הזה הקול
המסתורי אמר לי משפט שנחרט במוחי עד ליום זה. "מה שוטר? אבא
מוכר ספרים טמבל!" זה היה חיים. "חיים? איפה אתה?" וכל מה שאני
שומע אלו קולות צחוק מתגלגל, שהפך בהדרגה לצחוק בשלושה קולות,
ונעלם. אז הבנתי שהאנשים שאני נוגע בהם הופכים להיות חלק ממני.
הם דבקים בי בכל יום, בכל זמן, בכל שעה. אני לא יודע איך, אבל
באותו רגע החלטתי להתחיל אוסף. אוסף חברים. ואם אי אפשר כאלה
שנשימה באפם וברק בעיניהם, אין לי בעיה עם עננים ירוקים בעלי
קולות מוכרים.

אבל אין אני אוסף אנשים רעים שיציקו לי ושילעגו לי. אני אוסף
רק אנשים טובים, כאלה שתמיד מחייכים ותמיד מצחיקים, והכי חשוב-
תמיד נאהבים. אני לא יכול לסבול חיכוחים בין העננים שלי, הם
יוצרים ברקים ורעמים שמכאיבים לי בעיניים ובאוזניים.
אני אישית מעדיף לאסוף לי חברים צעירים, בני גילי, אבל לפעמים
אין ברירה וחייבים לאסוף גם מבוגרים, בשביל ההורים שלי (ורק כי
הם ביקשו).

אה, עוד לא הצגתי את עצמי.
קוראים לי מוות, ואני כבר לא בודד...



(מוקדש באהבה לרועי בראוניס, בתקווה שלמרות שאתה כבר לא פה אתה
לא לבד)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים הם כמו
קופסת
בונבנירות-כשהיא
ריקה.

אודיסאוס


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/12/07 3:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ספיר ציון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה