ממי שלי,
שוב הסתובבתי היום ברחובות. לילה. שקט. ורק קול צעדיי נשמע,
מדשדש על המדרכות. על הכבישים. אנשים ישנים, ספונים בתוך
הבתים, ורק אני כמו חתול דרוך, מסתובבת בחצרות, בין שבילים,
מביטה בחלונות ראווה כבויים. מחפשת אותך. מה היית אומר על הילד
המוזר שחלף על פנינו? מה היית עושה? מי היה מתקשר אליך פתאום?
את מי היינו פוגשים? לאן היית לוקח אותי? להראות לי משהו חדש
ומרגש? מה היית מספר לי? איך היית צוחק? מה היינו אוכלים?
אבל זו רק אני, לא מצאתי אותך. לעולם לא אמצא. אני מנהלת שיחות
שלמות בראש. מנסה לדמיין את רחש צעדיך לידי. את ההליכה שלך, עם
הידיים בכיסים. תמיד. ידיים בכיסים. צחוק. מבט. אבל אתה לא פה.
בכל פעם שאני נזכרת בך, אני יוצאת למסע חיפושים. מחפשת אותך
ברחובות, בשבילים, על חוף הים, בפאבים, במסעדה שבה אכלנו,
בחלון הראווה שלתוכו הבטנו. ואתה לא פה.
היום הדלקתי את הטלויזיה, וראיתי את הסרט שראינו יחד. הרגשתי
כאילו מישהו נתן לי סטירה, הפיל אותי לרצפה, ירק עליי וחייך
בבוז. הרגשתי כאילו מישהו צוחק עליי מלמעלה. תוך שניה, הרגשתי
שאני חייבת לדהור החוצה. לרחובות. ללילה. לשקט. לחפש. אותך.
אבל לעולם לא אמצא אותך, תומר.
כי אתה מת כבר שלושה חודשים.