[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לנה חזן
/
נסיכה שלי

פרק 1

בוקר אפרפר וקריר שוב טשטש את שינתה המתוקה של צעירה כחולת
עיניים, שטמנה את ראשה בכרית ענקית וסירבה להתעורר. השעון
המעורר ניגן מנגינה מעצבנת במיוחד, והיא ניסתה להתעלם ממנה
ולקשר אותה לחלומה. לאחר כמה דקות היא נכנעה, קמה מהמיטה, הלכה
בעיניים חצי עצומות לאמבטיה ושטפה את פניה במים קרים.
השעה הייתה שש בבוקר.
בחדר הסמוך שמעה את אחיה מעביר מכונת גילוח בפעם האחרונה, ואז
הוא יצא מהחדר, משום מה כבר עם נעליים, מעיל חורף עם צווארון
דמוי פרווה ואקדח כבד מציץ מתחת למעיל.
"שלומי, חכה לי!" היא מלמלה. "אני תוך דקה מתארגנת."
"אני עושה נס," הוא צחק, "לעשות לך גם? תראי איזה גמורה את."
"תודה מותק," היא חייכה אליו בחיוך עייף, הלכה בחזרה לאמבטיה,
צחצחה את שיניה, אספה את שערה הבלונדיני, הארוך, בקוקו מתוח,
העבירה בזריזות עיפרון שחור בעיניים, קצת מסקרה, קצת סומק,
ונכנסה בזריזות לתוך המדים הכחולים. סוודר או מעיל, שקלה לרגע,
בסוף נסגרה על הסוודר, העבירה אליו את כל הסיכות והשרוך,
הוציאה מהכספת את האקדח, שמה אותו בנרתיק שעל המכנסיים,
והצטרפה לאחיה שישב במטבח.
"מה קרה, לא ישנת טוב בלילה?" הוא צחק.
"ישנתי יותר מדי טוב... פשוט דפקתי את השינה של החיים, איזה
עשר שעות..."
"חיים טובים... יאללה, תשתי את הנס זריז, יש לנו יום ארוך."
"מה קרה?"
"בלגן... כל הניידות עכשיו בזירת רצח בפרדס ליד העוקף, הרכבים
השכורים אצל המתנדבים... תהיה לך הרבה עבודה... וגם לי, הקפיצו
אותי על הבוקר בלי שום היגיון."
"אאוץ'," נטלי סיימה את הנס בשלוק, קמה והלכה לשים נעליים.
"אבל יש גם חדשות טובות," הוא המשיך, כבר במעלית.
"תספר... אולי הפעם תשמח אותי."
"זוכרת את החבר שלי נועם?"
נטלי לא הבינה. מכל האנשים בשם נועם שהיא הכירה, היה חרוט לה
בראש שוטר, חבר של אחיה הגדול, שהיה בא אליהם הביתה כשהיא עוד
למדה בתיכון, ואפילו לקח אותה פעם סיבוב בניידת. היא מאז
ומתמיד רצתה להיות שוטרת, כמו אחיה. בגיל 18, כשסיימה ללמוד,
התגייסה לשירות סדיר במשטרה, ראתה את נועם בבית ספר לשוטרים
שהיה שם בתור מדריך תקופה מסוימת, וסידר לה בלי סוף פרוטקציות
- מלעשן בשמירה ועד לחזור הביתה בהסעה של מפקדים... אחרי
השירות הסדיר היא התגייסה למשטרה שוב, הפעם כשוטרת מן המניין,
ומאוד שמחה על כך.
"אתה מתכוון לנועם אהרון?"
"ברור..."
"מה אתו?"
"הוא הולך להיות ראש המשמרת החדש שלך."
היא שתקה. "למה? מה קרה לבועז?"
"בועז, כמו כל שוטר מוצלח במיוחד, לקחו אותו להדרכה. אתמול הוא
קיבל מכתב."
"ומה יהיה?" קשה להגיד שהדבר שימח אותה. בועז היה ראש משמרת
טוב, והיא ידעה כמה כואב לקחת את הרגליים יום אחד ולנסוע לבית
ספר לשוטרים, ולבלות שם לפחות שנה-שנתיים.
היא חששה לפעמים שבאחד מהימים זה יקרה גם לה, אבל הרגיעה את
עצמה במחשבות שהיא לא עד כדי כך טובה, לא עד כדי כך מוכשרת,
ושהיא סתם מבהילה את עצמה. ובכלל הכול התערבב לה עכשיו.
"איפה הוא היה כל הזמן הזה?"
"מי?" שלומי לא הבין.
"אבא שלי. מי? נועם. כבר שנתיים לא שמעתי ממנו."
"אז אני שמעתי, והוא היה בלש בתחנה אחרת."
"בלש? יפה לו... ומתי הוא מתחיל?"
"היום."
"אז מה זה אומר, שאני הולכת להיות השותפה שלו לניידת?"
"אלא אם כן את לא רוצה", צחק שלומי. "מה קרה? הוא לא נראה לך
תחליף ראוי לבועז או שהתרגלת לחרוש את העיר עם בועז?"
"תחליף לא ראוי? חס ושלום." הם ירדו מהרכב של שלומי ועלו
במדרגות של תחנת המשטרה. "יאללה, שלומי, שיהיה לך יום מוצלח...
הלכתי להעביר כרטיס."
"נטלי," קראה לה היומנאית. "חיפשו אותך. יש פה הודעה בשבילך."
נטלי פנתה בחזרה לכניסה וניגשה ליומן. נערה צעירה ושחורת שער
עם קליפס, עגילים נוצצים ומדים חדשים שרק אתמול או שלשום יצאו
מהחנות, מסרה לה פתק. בפתק היה כתוב:
"בוקר טוב! לפני שאת מתחילה לעבוד, תאספי את השוטר החדש שמצטרף
אלינו היום, ראש משמרת חדש, שגר ברחוב הדר 8, הוא יחכה לך בשעה
שבע מתחת לבניין. נשאר רק רכב שכור אחד, קחי אותו לפני שמישהו
אחר ייקח. כשתגיעו לתחנה, תעלי מול קצין תורן."
סבבה. מכיוון שקיבלה אישור להגיע בשעה מאוחרת כי לפני זה עבדה
משמרת יותר ארוכה מכפולה, המשימה הראשונה שלה על הבוקר הייתה
קלה. עוד מעט תתחיל המשמרת ממש... מחסומים, קריאות... לא קל
להיות שוטר במשטרת ישראל, אבל זה יכול להיות כל-כך כיף
לפעמים.
ובעיקר שצריך לאסוף מהבית את... נועם?
נועם אהרון.
היא נסעה מהר, כי השעה הייתה עוד מעט שבע, והמקום היה רחוק.
הכביש הראשי היה פקוק, לכן היא נסעה ברחובות צדדיים, לא לפני
שהדביקה כחול מהבהב על הגג של המכונית. אלף מחשבות הציפו
אותה.
היא ניסתה לדמיין איך נועם עכשיו, אם הוא השתנה, אם הוא עדיין
יפה כמו שהיא זוכרת אותו, אם הוא יזכור אותה, אם הוא יתייחס
אליה כמו פעם - יחס לאחות קטנה, או שהשינוי שחל בה ישנה גם את
היחס שלו והוא יתייחס אליה כמו לאישה בוגרת, אפילו שהוא גדול
ממנה בכמה שנים... בן כמה הוא בכלל צריך להיות היום? היא עוד
זכרה אותו בן עשרים וחמש מקסימום. אבל כמה שנים עברו מאז
הקורס? לפחות שלוש. הוא כבר מתקרב לשלושים, מסתבר. טוב, מה
הפלא? שלומי, אחיה הגדול, בעוד חודש בן שלושים. אז נועם יותר
צעיר ממנו, אבל עדיין...
היא גערה בעצמה על עצם המחשבות האלה. אין לך מה לחשוב עליו
בכלל, פקדה על עצמה. אף פעם. אף פעם לא היית צריכה לחשוב עליו.
הכי נכון זה להתעלם מהיופי שלו, מהחן שלו, פשוט לשכוח שעומד
מולך גבר, כי הוא נשוי. מאז ומתמיד זכרה שהוא נשוי. ויש לו בטח
ילדים. והוא בטח אוהב את אשתו. גבר יפה כמוהו, חייב להיות לו
סיפור אהבה מוצלח.
טוב, די. קטעה את רצף מחשבותיה. עוד מעט את הולכת לראות אותו,
ולא לעניין שתסתכלי עליו בעיניים האלה שלך, שתמיד גרמו לו
להתרכך יותר ממה שהוא רך בדרך כלל. תשכחי שזה נועם, נטלי,
תשכחי, כמעט צעקה על עצמה, ופתאום ראתה שהיא כבר הגיעה לרחוב
שהיה היעד שלה, ומספר הבית שהיה מול עיניה היה שש. הבית הבא
היה שמונה.


לרגע היה נראה לה שהיא רואה בן אדם אחר.
בתוך ערפל קליל של שאריות הבוקר עמד איש גבוה, שחום, עם ידיים
בכיסים. רק כשהתקרבה, הצליחה לזהות תווי פנים מוכרים, יפים עד
כאב. היא עצרה לידו וצפצפה קלות.
נועם נכנס לרכב, כשהוא מתכופף בצורה מוגזמת. טאוויל, צחקה בלב.
אלוהים לא התקמצן על סנטימטרים אתו. לפחות מטר תשעים.
פתאום התברר לה שהוא בכלל לא ידע שזאת היא שאמורה לאסוף אותו.
"נטלי!" פלט פתאום עם חיוך, וחשף שיניים לבנות כשלג וגומות
עמוקות. "אני לא מאמין למראה עיניי."
"מה קורה, נועם?" היא חייכה בחיוך הרבה יותר עצור, מנסה לא
לחייך מפה לאוזן בחיוך דבילי ונלהב.
"כמה זמן לא ראיתי אותך, ילדה... הזמן פשוט טס."
"לא השתנית." היא עדיין לא התניעה, והוא לא האיץ בה.
"אבל את... וואלה, את אפילו יותר יפה מקודם אם זה אפשרי." הוא
המשיך לחייך, והיא ניסתה להסתיר ממנו את הברק בעיניה.
"תודה, נועם, גם אתה נראה מצוין." היא שנאה את עצמה על הדיבור
הרשמי הזה, אבל זאת הייתה הדרך היחידה שלה להשתלט על סערת
רגשות שהיא מעולם לא אפשרה לה לצאת החוצה.
"איזה קשוחה... בואי תביא לי חיבוק, שוטרת!" הוא צחק, והיא
חיבקה אותו, כשזרועותיו הארוכות עוטפות אותה בעדינות ובכבוד,
כמו בחיבוק של ידידים, ועדיין המגע הפתאומי שלו מעביר צמרמורת
מטורפת בכל חלקיק קטן בגופה. "אחיך סיפר לי הרבה עלייך, רציתי
לקפוץ אליכם אבל לא הזדמן לי..."
"יאללה, נועם, בוא ניסע לתחנה." היא התנתקה ממנו ושוב הלב שלה
כאילו נפל. היא התניעה את הרכב, וסימנה לו על החגורה. הוא חגר
את עצמו, ושוב חייך.
"מה עם הילדים, האישה?" כל מילה כמו אבן.
"ברוך ה'... הקטן כבר עוד מעט בן שנה, הגדולה בגן חובה."
ידיה קצת רעדו על ההגה. הנה, הבנת?! אמרה לעצמה. אבא מאושר,
איש משפחה. שלא תעזי אפילו. גם לא במחשבות הכי נסתרות. זה אולי
תמיד היה נראה שאתם מתאימים, גם כשהיית ילדה קטנה בתיכון והוא
היה חבר של אחיך שבא אליכם הביתה, אבל הוא מראש לא בשבילך. גבר
נשוי. נשוי פלוס. הבנת?! יש לו ילדים קטנים.
"נטלי, למה את עצובה?" שאל פתאום. "קרה משהו?"
"אני קצת עייפה," התנצלה.
"רוצה שאני אנהג?"
"לא, זה בסדר." לא היה לה כוח להתחלף. "היה לי יום קשה
אתמול."
"מצפים לנו כמה ימים קשים," הוא אמר בקול רך. "את יודעת שאני
הולך להיות ראש משמרת עכשיו, נכון?"
"ברור."
"את בשתיים?"
"כן... "
"אז אני הולך להיות ראש משמרת שלך," הוא צחק. "יופי, תאמיני
לי, תענוג לעבוד אתך."
"כמה כבר עבדת אתי?" היא ניסתה לצחוק.
"לא הרבה, אבל חכי... יש לנו הרבה משמרות להעביר..."
למה, אלוהיי, למה אתה שולח לי את העונש הזה? חשבה. אני לא אחת
שנכנעת לפיתויים, אבל דווקא הפיתוי הזה, הכי חזק, היחיד שקשה
לעמוד בו... דווקא הנועם הזה? השוטר הכי יפה והגבר הכי יפה
ומקסים שיש? על מה ולמה?
לפחות עכשיו הוא ישב בשקט ולא נעץ בה מבטים. המבטים שלו היו
מבטי אח אוהב, אבל גם המבטים התמימים האלה, לכאורה, טשטשו את
ההיגיון שלה. יותר מדי תשוקה, יותר מדי רגשות התרוצצו בתוכה
כשהיא ראתה אותו. וכשהוא נתן לה סימנים מיוחדים, הכול התעצם
והגיע למימדים של כאב, ייאוש ותסכול.
היא שתקה וחשבה על איך שאפילו מגע אקראי שלו פועל עליה כמו סם
הזיות, מיד מעלה את קצב הלב שלה, ואיך הנוכחות השקטה, הצנועה
והנעימה שלו בסביבה גורמת לה להרגיש רגועה, ומצד שני כבולה
בתוך משהו לא ברור.
"נטלי, מה יש לך?" הוא ניסה להסתכל לה בעיניים, ללא הצלחה. "או
שאת ממש עצובה או שמשהו מפריע לך ואין לי מושג מה זה..."
"הכול בסדר, נועם," קולה התרכך בצורה לא מובנת. "אמרתי לך שאני
עייפה. אני באמת נורא שמחה לראות אותך," וקיללה את עצמה.
"איפה שלומי החמור הזה?" נועם שינה נושא, כשהבין שלא יוציא
ממנה כלום.
"בתחנה, איפה," צחקה. "גם לחוקרים יש לפעמים עבודה."
"שלומי חוקר, מי היה מאמין." הם כבר התקרבו לתחנה. "הוא היה
מג"בניק מורעל כשהכרתי אותו... ותמיד צחק עליי כי אני צעיר."
"אני בקושי זוכרת אותו עם מדים ירוקים," נטלי התנצלה. "הייתי
קטנה כששלומי התגייס. ואותך הוא הביא הביתה רק כשהייתי כבר בת
חמש עשרה או משהו כזה."
"זה היה כשרק התחתנתי," הוא נזכר. "זוכרת?"
"כן, אני זוכרת." ברור. הדבר הראשון שהיא שאלה את אחיה, זה אם
השוטר החתיך הזה נשוי. נשוי טרי, ונשוי באושר, זה מה ששלומי
ענה לה. והעיר לה, שלא תסתכל עליו יותר מדי. והזהיר את נועם
שלא יסתכל יותר מדי על אחותו הקטנה. "אל תדאג, שלומי, אחותך
תהיה גם אחותי, לא משהו אחר," הוא אמר לו אז.
המשמרת הזאת עברה מהר, למרות שהות ארוכה באזור זירת הרצח, עד
שהפתולוג קבע שמדובר בהתאבדות.





פרק 2

"את שח"מית?" שח"מית, הכוונה שוטרת בשירות חובה, חיילת שהמירה
את השירות הצבאי שלה במשטרתי, כמו שעשתה נטלי כשהגיע זמנה
להיות חיילת. הנערה ששאלה אותה את השאלה הזאת עמדה בכניסה
לתחנה עם סיגריה דקה ביד, לבשה אזרחי ונראתה קצת מבוהלת.
"אני? לא, אני קבע." נטלי חייכה אליה, מבינה כמה היא לחוצה
מלהיכנס למעגל הזה, וכמה מפחיד כששוטרת קבע יותר מבוגרת ממך
עושה לך פרצופים מתנשאים. וכמה חשוב לקבל יחס חם. "את חדשה?"
"אמרו לי היום להגיע לתחנה הזאת. אני מחכה בתור לכוח אדם."
נטלי בחנה אותה. תלתלים חומים, עיניים ירוקות, שזופה. רזונת.
מבוהלת.
"אל תדאגי, הכול יהיה בסדר," נטלי חייכה אליה שוב. "את תשתלבי
פה יופי, יש אחלה אנשים בתחנה."
שח"מית אחרת, שירן, שכבר "השתלבה" בתחנה כמה חודשים, יצאה
החוצה עם סיגריה ומצית ביד.
"אורית!" היא קפצה על הנערה החדשה. "נזכרת להתגייס?"
"אתן מכירות?" נטלי הדליקה סיגריה גם היא.
"למדה אתי בשכבה, הנבלה הזאת..." שירן פרצה בצחוק. "את לא
מבינה איזה אחלה תחנה זאת, הרווחת... יש פה שוטרים מה זה
שווים..."
"שווים זה טוב," צחקקה אורית באי נוחות. נטלי גיחכה בלב. היא
לא הייתה ככה בגיל שלהן. היא נשבעה לעצמה לפני שנכנסה לתחנה
שלעולם לא תפתח פה קשרים עם שוטר, כדי לא ליצור לעצמה שם רע -
מדובר בתחנה קטנה ומשפחתית, וכל שמועה רצה מפה לאוזן בשניות
ספורות. והסיפור של שח"מיות ושוטרי קבע הוא ידוע, גלוי וחרוש
כבר שנים. גם על נועם לא הייתה מסתכלת אילו לא הכירה אותו עוד
לפני כן.
"חכי," שירן דיברה בהתלהבות. "הכרת כבר את נטלי? איזה נסיכה
היא, תאמיני לי, אחלה בן אדם! אבל את יודעת איזה חתיך עובד אתה
בניידת?" היא הדגישה כל-כך חזק את המילה "חתיך" שנדמה היה שהיא
הולכת לשבור את הלשון. "את צריכה לראות... נועם, כפרה
עליו..."
"חובה לראות," אורית הנהנה בראשה. נטלי הרגישה מועקה קלילה
בלב, חיכתה כמה שניות כדי לוודא שהשתיים השתלבו בשיחה ונכנסה
פנימה.
שירן חיכתה כמה שניות כדי לראות שנטלי התרחקה, הנמיכה את קולה
ואמרה לאורית:
"תיזהרי ממנה."
"אבל הרגע אמרת שהיא אחלה," אורית לא הבינה את הצביעות
שבעניין.
"נו, בסדר, מפגרת, כי היא הייתה פה... אבל תשמעי... אני לא
אומרת שהיא לא בסדר, היא כאילו סבבה והכול... אבל היא מקומבנת
מפה עד להודעה חדשה. אח שלה חוקר פה בתחנה, כל הקצינים מתים
עליה. היא בחיים לא יושבת ביומן, לא עושה עבודה שחורה, עובדת
עם ראש משמרת בקבוצה שלה, החתיך שאמרתי לך... אם תהיה לך בעיה
אתה, היא תמיד תצא צודקת ואת תעופי בחזרה לצבא... מבינה?"
"כן, הבנתי... לא להתעסק אתה, את אומרת." אורית התיישבה על
המדרגה, ושירן המשיכה לעמוד ולבחון את השטח.
"לא להתעסק בכלל... הסתדרת אתה - הסתדרת בתחנה. יש לה השפעות
מוזרות פה, אני לא מבינה איך היא הביאה אותה בקומבינות
כאלה..."
"לכי תדעי," זרקה אורית. "אולי דרך איזה סיבוב או שניים..."
שירן גיחכה בשקט והסתובבה, לוודא שאף אחד לא שומע.
"ששש... אמרתי לך, אל תתעסקי... נדבר על זה כבר, יש לי המון מה
לספר לך על התחנה ועל הכול... בואי, בינתיים שבי אתי ביומן,
תעשי לך נס, שוקו, מה שאת רוצה."
שתי הבנות נכנסו והתיישבו מאחורי הדלפק, בוהות לצדדים, מחכות
לרגע מתאים כדי להמשיך את הרכילות.
לפתע נפתחה הדלת ונועם נכנס.
שירן מרחה על פניה חיוך מפה לאוזן.
"מה קורה, יפיוף?" קרצה לו. "איזה רענן אתה על הבוקר! מה קרה?
היה כיף בבית?"
"מה המצב, שירני?" הוא פלט, דפק לה חיוך קצר והמשיך לכיוון
המסדרון. פתאום הוא חזר אחורה.
"איפה נטלי?" שאל בקוצר רוח.
"נכנסה למועדון, אני יודעת?" שירן דיברה במהירות וכל שנייה
הסתכלה עליו כדי לראות תגובות, קרצה לו עין והסתכלה במקביל על
אורית כדי להתרשם גם מתגובתה.
נועם הנהן בראשו והמשיך בצעדים מהירים לכיוון המסדרון.
אורית הציצה מהחלון הקטן כדי לראות שהוא נבלע במסדרון, והסתכלה
על שירן, המומה.
"אימא, איזה מושלם הוא," היא הפטירה בשקט. "אלוהים נתן לו יופי
בלי חשבון, אה?"
"אהבת?" שירן צחקה.
"וואי, שיחזור לפה... זה נראה לי בריא להסתכל עליו..."
"איזה באסה, הוא נשוי," שירן הביאה את המכה.
"מה נשוי?" אורית הביטה בה כלא מאמינה. "הוא צעיר..."
"חכי, תראי מה הולך פה, כולם נשואים... מכה," שירן טקטקה משהו
במחשב. "כמה את נותנת לו?"
"אחד עשרה," אורית התכוונה כנראה ציון מתוך עשר.
"לא, סתומה! בן כמה הוא נראה לך...?"
"עשרים ושלוש," לאורית היה מבט של חתול שחושב על קערה מלאה
בשמנת.
"אז זהו - עשרים ושמונה, אחותי! ביררתי הכול כבר."
"בזבוז, שלא נדע," קבעה אורית. "הוא עושה לי חשק להפוך להיות
הורסת משפחות..."
לפתע שניהם, נטלי ונועם, חלפו על פניהם, טרודים במשימה, לכיוון
היציאה לניידת. הם לא הסתובבו, אבל שתי הבנות מיד השתתקו.
"איזה סתומות," צחקק נועם כשהם יצאו מהתחנה. "כמו שתי תרנגולות
בלול."
"די, למה? זאת עם התלתלים בכלל חדשה..."
"ושירן כבר עושה לה שטיפת מוח, סוג של חניכה," נועם התניע את
הרכב. "מלמדת אותה איך לעשות כל מה ששח"מיות עושות לא בסדר."
"הלו, גם אני הייתי שח"מית," נטלי השתלטה על היד שלה, שלא
להביא לו סטירה קלילה, בצחוק. היא פחדה לגעת בו כאילו הוא להבה
בוערת.
"את - אף פעם. גם כשהיית בשח"ם היית שוטרת. אני זוכר, כשהיית
בקורס. אף פעם לא התנהגת כמו כולן, הייתי רצינית ושוטרת
איכותית מהתחלה."
"תודה," נטלי הסמיקה כמו ילדה. "יפה מצדך."
"מה יפה, מה יפה?!" הוא עשה עצמו מתרגז. "אני אומר לך מה
שיש... עובדות בשטח."
בינתיים, שתי הבנות ביומן המשיכו להתלחשש.
"איזה כיף לה," אורית גלגלה את עיניה. "היא עובדת אתו כל
הזמן?"
"כן, הם שותפים קבועים," גם שירן הביעה קנאה בקול שלה. "היא
עובדת רק עם ראש משמרת. חכי, עוד מעט תראי, גם היא בכיוון...
אני לא אספיק להשתחרר והיא כבר תהיה בקורס סייר מתקדם. וכולה
בת עשרים ואחת או משהו כזה..."
"תותחית," הודתה אורית. "אבל נועם הזה... אין. סוף."
"די, כפרה, יש פה מספיק גברים... אל תידלקי לי עליו כי זה באמת
לא בריא." שירן נאנחה והמשיכה לתקתק במחשב.


"יום אחד," הוא חשב. "אני א,תפס. אבל עד אז..."
הוא ראה אישה בת ארבעים בערך, עם כפכפים גבוהים, מכנס 3/4 ופן
מדורג, מכניסה ארנק לתיק סרוג.
הוא ראה אותה יורדת מהמדרגות של הבנק.
הוא שפשף את ידיו הדקות. קלט שהיא הולכת לכיוון בתי מגורים.
וכאילו סתם, הלך אחריה. היא, כנראה עקרת בית טרודה בבעיות של
בית וילדים, לא שמה לב לשום דבר המתרחש ברחוב, בטח לא לגבר בן
עשרים וארבע, צנום, רזה, שחום, מלא זיפים, שעוקב אחרי
תנועותיה. ותיק סרוג נתלה בעדינות על כתפה, כל-כך משוחרר, גם
כשהיא נעצרה ליד הבית כדי לפתוח את דלת הכניסה ללובי עם מפתח.
הוא עמד בשיחים, ליד הכניסה.
ולרוע מזלה, דווקא עכשיו היא לא מצאה את המפתח על ידי מישוש
התיק והסירה אותו מעליה.
מהיר כמו נמר, הוא קפץ, חטף את התיק, ניצל את רגע ההלם שלה
ותפס ריצה במהירות של ספורטאי, על אף שהיה רחוק מזה, ריאותיו
שחורות, ומוחו מטושטש מרוב חומרים לא סימפטיים למיניהם.
מרחוק שמע צעקות, ולא התייחס אליהן. הוא ראה משאית פתוחה, נכנס
לתוכה יחד עם התיק הסרוג שאותו החביא מתחת לחולצתו, ונשם
בכבדות.
זהו. עוד "מעשה קונדס", ועוד כמה מאות שקלים בכיס.
לא היה צריך אפילו להשתיק אותה, חשב להנאתו. הוא הצליח לחטוף
את מה שרצה בלי להסתבך בלדפוק לה מכות על המקום.
והרחוב שומם... רק ציוצי הציפורים... וקולות של מקדחה... אין
כמעט איש בחוץ.
פתאום ראה מול עיניו, במרחק לא מזוהה, הבזק כחול.
משהו שהתריע לו על דבר מה לא נעים.
"אני סתם אוכל סרטים," קבע. "הכול בסדר. נחכה קצת ונעוף מפה."
עוד דבר גרוע שהיה יכול לקרות באותו רגע - בעל המשאית כנראה,
איש נמוך, קירח ושמן עם משקפי שמש וסיגריה זולה תקועה בפה ניצב
מול עיניו, בפתח.
"כן, אחי, מה אתה עושה במשאית שלי?" נשמע כאילו בעוד רגע הוא
הורג אותו.
"סתם, אחי... עושה קטע על חברים."
"חכה, חכה, אני אראה לך מה זה..." האיש התחמם. "באת לדפוק לי
משהו מהסחורה, מה אני לא מכיר אותך?"
ופתאום, מאחורי הגב של האיש הקירח, הוא ראה שני כחולי מדים.
בחור ובחורה. לבו הצטמק בין רגע, והוא ניסה לברוח מתוך
המשאית.
"אתה מעוכב, אדוני," הפטיר בחור כחול המדים, גבוה מאוד, שחום,
בעל מראה הודי. "בחשד לשוד."
"מה שוד?" הוא מלמל.
"מה יש לך ביד?" הבחורה, בלונדינית, כחולת עיניים, צעירה
וחמודה, הסתכלה עליו במבט נוקב.
"יש לו תיק סרוג ביד," השלים אותה השוטר. "צא, צא מהמשאית."
"זה גנב ידוע," בעל המשאית הוסיף שמן למדורה. "רק שאתם אף פעם
לא תופסים אותו."
"תמיד יש פעם ראשונה," הבחורה הצליחה להסתיר טוב את החיוך של
ניצחון. "אתה מוכן לתת עדות?"
"כן, ברור," בעל המשאית זז לצד. "מתי שתגידו."
"חכה, אני אתפוס אותך יום אחד." הכול התערבב בראשו של העבריין.
הוא ידע שהפעם אין לו הרבה מה לעשות. לברוח בריצה הוא לא
יצליח, כי הוא נמצא בתוך משאית, טעות של החיים, ושני השוטרים
חוסמים לו את דרך היציאה.
"אני לא חושבת שאתה במצב של לאיים." השוטרת הצעירה הסתכלה עליו
במבט נוקב, כאילו מבקשת שלא יחמיר את המצב שלו עוד יותר, לא
יסבך להם את העבודה, לא יוסיף עבירות נוספות לעבירה החמורה
שביצע. "רד מהמשאית. אתה מעוכב לתחנה כרגע."
"נו, מה לתחנה?" הוא גמגם. "אין לי מה לחפש שם?"
"אתה מסרב לעיכוב?" מילות הקסם נפלטו מפי השוטר.
"בטח מסרב, אני לא יודע מה אתם רוצים ממני." הוא החליט להתעקש
בכל מחיר, אפילו שידע שאין לו הרבה סיכויים. אולי יצליח להפיל
את שני השוטרים... הם נראים צעירים מאוד, אולי הם לא מנוסים מי
יודע מה... השוטרת בכלל ילדה...
"מסרב?" השוטרת חזרה. "אם ככה, נצטרך לעצור אותך."
"יאללה, נסחפתם... לא בא אתכם לשום מקום."
סיפוק רגעי צץ בעיניו של השוטר. "דוד, אתה מרשה לי לעלות על
המשאית שלך? הבחור לא רוצה לצאת," הוא פנה לבעל המשאית. זה
בתגובה הנהן בראשו בצורה נמרצת.
"יאללה, נועם, תוריד אותו," נאנחה השוטרת בקלילות, והלכה לפתוח
את הניידת שהם החנו כמה מטרים ליד.
"אתה כרגע עצור, ואם תתנגד אני אצטרך להשתמש בכוח," הודיע לו
נועם. "יאללה, בוא." נעמד מול הפרצוף שלו. העבריין לא זז. לפתע
הוא זרק את התיק ועשה תנועה חדה כדי לקפוץ מהמשאית. זה בדיוק
מה שנועם היה צריך. הוא תפס את ידו בחוזקה, לפני שהוא הספיק
לקפוץ, ביד השנייה שלף זוג אזיקים כבדים מהנרתיק בחגורה
במהירות ראויה לשבח, ובמכה קלילה סגר אותם על שתי ידיו, מאחורי
הגב. "יאללה, בוא." נועם דחף אותו קלות. "בתחנה כבר יטפלו בך.
נטלי, תתפסי את התיק."
לא היה צורך להגיד לה. היא כבר ניגשה למשאית עם שקית ניילון,
קפצה על המשאית, שמה בתוכה את התיק, ודחפה את השקית עם התיק
בתוך תא הכפפות של הניידת, בזמן שנועם ביצע חיפוש על גופו של
העבריין. הוא הוציא מהכיס שלו קובייה חומה גדולה שנדף ממנה ריח
לא נעים.
"פשש... תתפסי גם את הבוף הקטן הזה," הוא אמר. נטלי קרצה לו
ושלפה שקית נוספת. "כמה ניירת," חשבה לעצמה. כל דבר קטן שהם
עשו במהלך המעצר המוצלח מאוד היה צריך לתעד בכתב בצורה מפורטת.
העבריין שתק, הוא הבין שנפל חזק. "מזל שאין עליי סכין, חס
ושלום," חשב. הוא ידע שזה עלול להוסיף נסיבות מחמירות, ולכן
הודה בלב על הרגע שלא לקח את הסכין הקבועה שלו.





פרק 3

אור ירח האיר את החדר הקטן, צבוע בסגול בהיר, עם כוכבים קטנים
וזוהרים על התקרה. הוא הציץ בשקט ובעדינות על המיטה הקטנה לצד
הקיר. ילדה קטנה, יפה כמו מלאך, עם שער שחור וחלק, ישנה לה עם
יד מתחת ללחי. הוא הסתכל עליה, וכרגיל הרגיש את לבו מתרחב
וכאילו קרני שמש מלטפות את פניו. הוא נכנס לחדר הסמוך, והציץ
לתוך מיטת תינוק לבנה עם מצעים בצבע תכלת. התינוק ישן בשקט,
וניתן היה לשמוע קצת את הנשימות שלו. נועם לא התאפק, התכופף
מעליו ונישק אותו בעדינות על המצח. הרגעים האלה, של לראות את
הילדים שלו, היו שווים הכול. את המשמרות הקשות, את הקורסים, את
הסכנות.
גם אשתו, ורד, כבר נרדמה. היא העיפה את השמיכה מעליה תוך כדי
שינה וגופה העגלגל נחשף כמעט מבעד כותונת ורודה. הוא חייך,
כיסה אותה בשמיכה, הסיר בשקט את המדים, זרק אותם על הרצפה,
והתמתח בהנאה רבה על המיטה.
"נועם," היא לחשה, כנראה כי התעוררה מהתזוזות שלו.
"אה, מאמי?" הוא פיהק.
"חזרת?"
"כן, אני פה."
"אתה קם מחר מוקדם?"
"לא, אני עובד לילה."
"לילה טוב," אמרה בשקט, ונרדמה בחזרה.
הוא שכב על המיטה ובהה בתקרה. משום מה, לא הצליח להירדם. השקט
הנפשי שהיה חלק בלתי נפרד ומרגיע מחייו, כבר לא היה אותו דבר.
משהו הטריד אותו, והוא לא הבין מה. הנה, עבר יום מעולה. נתפס
גנב, שודד, עם הוכחות חותכות. התיק הזה הולך לנצח. דברים כאלה
הפכו את המשמרת למוצלחת. הכול טוב, הוא חזר הביתה, האישה ישנה,
הקטנים ישנים כמו מלאכים. מה רע?
אולי השיחה הזאת, שהייתה לו היום עם שלומי על כוס קפה, הטרידה
אותו?
"תראה, אחי," אמר לו שלומי. "אתה אח שלי ואני אוהב אותך, אבל
תקשיב טוב טוב למה שאני הולך להגיד לך עכשיו... נטלי היא עוד
ילדה. היא מורעלת, מחפשת אקשן. היא לא מבינה כמה השטח מסוכן,
בעיקר בשביל ילדה כמוה עם מדים של שוטרת. אם יקרה לה משהו, אני
לא יודע מה אני אעשה."
"אל תדאג לה," ניסה נועם, "היא שמה את שנינו בכיס הקטן. אני
בעצמי מרגיש יותר בטוח כשאני עובד אתה."
"אני לא צוחק, נועם," פניו של שלומי החווירו מעט.
"גם אני לא... חוץ מזה, אתה יודע שאני אגן עליה גם בגופי אם
יהיה צורך."
"אתם יותר מדי מחפשים צרות... כל משמרת מביאים לי שוד, סוחרי
סמים, סרסורים, גונבי מכוניות... היא נחשפת ליותר מדי דברים
בשביל הגיל שלה. היא רק סיימה שירות צבאי..."
"אל תדאג," חזר נועם. "אני תמיד שומר עליה."
מחשבות מוזרות עטפו את מוחו העייף מכל כיוון. ושוב, דמותה של
נטלי נעמדה מול עיניו. כמו בימים הכי קשים שלו. מחשבה שהוא שנא
את עצמו רק על עצם העובדה שהיא קיימת, מאז שראה אותה לראשונה -
ילדה חייכנית, עם חולצת בית ספר, ג'ינס עד הברכיים, זוג עיניים
בצבע של ים שמקרינות מבט חולמני. הייתה בה מין חוצפה, אומץ
לעמוד מול כל אדם, ויחד עם זה נשיות מטורפת, מתיקות כזאת
שמעוררת רצון לשמור עליה, לחבק אותה, לאהוב אותה.
"אחותך מדהימה," הוא אמר אז לשלומי, לפני שנים.
"דיר בלק," הזהיר אותו שלומי. "היא ילדה קטנה. ואתה גבר נשוי.
חסר לך מילה אחת או תזוזה לא במקום."
נועם גיחך באותו רגע. הוא לא חשב מעולם שיגיע למצב של חס ושלום
לנסות לממש את כל התשוקה שהיא עוררה בו. הוא פחד אפילו להתקרב
אליה יותר מדי, מחשש שייפול בתוך זה. והוא נפל בכל מקרה.
מובן שהוא ידע לברוח מזה, הקדיש את כל כוחותיו ואהבתו לאישה
והילדים שנולדו, קבע לעצמו שהוא יהיה כמו אח נוסף לנטלי, ולא
מעבר לזה. לא הייתה לו דרך לטפל בבעיה שעלולה להיווצר, אז הוא
העדיף למנוע אותה. כשהציעו לו להיות מדריך בבית ספר לשוטרים
הוא לא היסס, כי ראה בזה הזדמנות יחידה להתרחק ממקור הסכנה.
אבל גם כשהוא היה שם, היא הגיעה עד אליו לכמה חודשים. כשראה
אותה לראשונה עם תגי כתף של קורס שוטרים, לבו הצטמק משמחה
ומועקה בו זמנית. הוא שמח לראות אותה אבל פחד שהרגש המוזר הזה
יתקוף אותו. וגם אז, לא הצליח להתרחק ממנה אלא להפך, התקרב
והמשיך לרקום אתה קשר ידידות מופלא.
"הייתי ילד," הוא אמר לעצמו אז. "התחתנתי בגיל צעיר בלי לחשוב
יותר מדי. אז בסדר. נתפסתי בזה. עכשיו אין לי מה לעשות חוץ
מלעשות את אשתי מאושרת ולהמיר ברגשי אחווה וידידות את הרגשות
שלי כלפי נטלי שגדלים מרגע לרגע."
כל עוד הוא לא ראה אותה, גם כשהוא נזכר בה הרבה, הכול היה הרבה
יותר קל. אבל הנה, הגיע זמנו להתחיל לעבוד בתור ראש משמרת בעיר
שלו, והנה - שוב זאת היא, שניצבת מול עיניו, נסיכה כחולת
עיניים וכחולת מדים, שמבטה קורא לו, מבקש ממנו להושיט לה יד.
לפעמים ראה אותה בדמיונו לגמרי שלו. בכל פעם שחיבק אותה כדי
להגיד שלום או להיפרד, בכל פעם שנגע בה, רצה לשמור את המגע
הזה, לא לנתק אותו, כי מכל נגיעה קטנה בה הוא הרגיש חום ותשוקה
שטלטלו את גופו ונשמתו.
הוא מעולם לא דיבר על זה עם איש. שלומי, החבר הכי טוב שלו, היה
צד מעורב בעניין - אח של נטלי, ולכן הוא פחד מהתגובה שלו. עם
נטלי הוא לא דיבר, כי הוא פחד לעורר בה רתיעה ולאבד את הידידות
שלה. חוץ מזה, מעולם לא חשד שהרגש שלו הדדי, כי היא תמיד דיברה
אתו על אחרים. והוא הקשיב לה ונקרע מקנאה בתום לב, בלי להבין
שגם היא נלחמת, נקרעת, מתגוננת, ושהיא מספרת לו את כל זה כדי
לתרום לבניית החומה ההכרחית הזאת שהם בנו ביניהם ביחד, בלי
לדעת.
ועכשיו הוא שוב מצא את עצמו חושב עליה. כמו ילד תמים ומאוהב,
שקע בדמיונות, שחזר מצבים ומילים, ניסה להירדם וביקש לחלום
עליה. לפחות לחלום. הוא חשב על זה שלא תמיד היא תהיה ילדה שהוא
יכול לשמור עליה. יבוא היום, שהיא כבר לא תהיה האחות הקטנה של
החבר שלו, לא חניכה מיואשת וחסרת אונים במסגרת קשה שבה הוא
חונך, ולא שוטרת ביחידה שבה הוא ראש יחידה. מתישהו היא כבר לא
תהיה תלויה בו ולא תהיה תחת הגנתו בשום צורה. מה יהיה אז? האם
תשכח אותו, או שתישאר בקשר אתו? ואם היא תמצא בחור שתתאהב בו
ותתחתן? מה זה "אם", בטוח. אחת כמוה, לא ייתנו לה להישאר לבד
הרבה זמן. ואולי גם עכשיו היא לא לבד? אם הוא אוהב אותה בהתמדה
וטירוף, בטח הוא לא הראשון, לא השני, לא השלישי, ובטח לא
היחיד.
לפעמים הוא לא האמין על עצמו, כמה הוא יכול להיות תקוע במחשבה
הזאת. האל נתן לו הכול - כסף, בית, אישה, ילדים מקסימים, עבודה
שהוא אוהב. רק שקט נפשי הוא לא הצליח לקבל, למרות שרצה. תמיד
הוא היה זה שבחורות רוצות אותו ולא יכולות לקבל. ורק אישה אחת
הצליחה לטמטם אותו ולגרום לו להרגיש כאילו העולם נסגר עליו,
וזאת הייתה נטלי.
"נועם?" שוב שמע לחש.
"אה?" הוא הסתובב לכיוון של ורד, ששכבה בעיניים פקוחות והביטה
בו.
"בוא לפה," היא שמה את ידה החמה על הכתף שלו. הוא הסתובב אליה,
ומשך אותה אליו. חיוך מתוק התפשט על פניה, והוא עטף אותה
בזרועותיו החזקות, נישק אותה בהיסח הדעת, וניסה לא לחשוב על
כלום, ושקע לאט-לאט בתוך חום גופה.
לפתע הוא שם לב, שזאת לא ורד, שמחייכת בחיוך מרוצה וסחוט,
שמלטפת את הגוף שלו, כאילו מודה לו על הרגעים הנפלאים, ומביטה
בו במבט רך, עייף ואוהב. זו הייתה נטלי, ללא ספק. הוא עצם את
עיניו בהנאה, וגופו הצטמרר מהמגע הזה. הוא עטף אותה בזרועותיו
ונרדם, סוף-סוף, ושום חלום לא הטריד את מנוחתו.


נטלי ישבה בסלון בביתה, עישנה סיגריה אחרי סיגריה, שתתה קפה
שחור והרהרה ארוכות לגבי הכול. ושוב, תפסה את עצמה חושבת יותר
מדי עליו. המחשבה שהוא ישן עכשיו בבית, בזרועות אשתו, נראתה לה
לפתע בלתי נסבלת, בלשון המעטה. היא לא הצליחה עוד להדחיק את
הטירוף הזה, והפנימה עד הסוף - היא רוצה אותו. כל-כך רוצה, שזה
כואב.
שלומי יצא מהחדר, עם עיניים אדומות וקצת מפהק.
"מה יש לך את?" הבחין באחותו הקטנה, האהובה, יושבת שוב בסלון
באמצע הלילה, עצובה, שקועה, מרחפת בתוך עשן של סיגריות. הוא
התיישב לידה, הוציא סיגריה מהקופסה שעל השולחן והדליק לו גם
אחת. הוא עישן באטיות, והתבונן בנטלי, בלי לשאול דבר.
הילדה הזאת הייתה האור בחייו, למרות הכול.
אבא שלו, ראובן אבייב, שהיה אז עוד נשוי באושר לאמו, זיכרונה
לברכה, הביא אותו לארץ בגיל שנתיים, מעיר רחוקה והררית, לפי
התמונות - מסנוורת ביופייה, אי שם בברית המועצות לשעבר, אבל
יותר קרוב לטורקיה. שלומי הקטן היה מתעניין מהיכן הוא מגיע,
אבל ראובן לא אהב לדבר על זה. אימא בכלל רוב הזמן שתקה. שנתיים
אחרי שהם עלו ארצה, היא נפטרה. מסרטן. שלומי מעולם לא הבין איך
- אף אחד לא סיפר לו, לא הסביר לו ולא הכין אותו. הוא היה
עדיין קטן, ולכן הכאב הזה, לא שהוא חלף, אבל בהחלט שקע. הוא
העדיף לזכור את אימא כמו שהיא הייתה - בחורה צעירה, כמעט נערה,
שחורת עיניים, שקטה, עדינה, ועוטפת אותו בזרועותיה.
אבא שלו גם היה די צעיר... אם אימא הייתה בת עשרים בערך מותה,
אבא היה אז בן עשרים וחמש מקסימום. והוא לא רצה להתחתן שוב.
יותר מזה, שלומי מעולם לא ראה נשים זרות בחברתו, למרות שמאוחר
יותר הוא הבין כבר שהן היו, אבל לא מול עיניו. אף מערכת יחסים
לא הגיעה להיות מספיק רצינית כדי שראובן יכיר את האישה לבן
שלו.
עד שיום אחד, כששלומי היה כבר בן שבע, למד בבית ספר בשכונה
והיה ילד חמוד עם פרצוף קצת קשוח ולב זהב, אבא הביא הביתה אישה
צעירה, אמנם לא צעירה כמו אימא אבל עדיין יפה, מאוד אלגנטית,
לבושה בבגדי יוקרה. תכשיטי זהב, יהלומים על האצבעות הדקות.
בלונדינית טבעית, עיניים כחולות כמו ים, מוצא אמריקאי.
מסתבר, שאבא קנה עסק - מסעדה גדולה ועם פוטנציאל, שאחד מהחברים
שלו לא רצה להחזיק בה יותר, ועכשיו התעסק בפיתוח של העסק,
וחיפש מעצב שיעזור לו לשנות את כל העיצוב בפנים, ולהתאים אותו
לסגנון של העדה. במקום מעצב הוא מצא מעצבת - בת למשפחה
אמריקאית, אולי ארבע-חמש שנים בארץ, בחורה יפה, מוכשרת
ומוצלחת.
התפתח ביניהם סיפור מיוחד, נראה היה כאילו אבא מטורף על
הבחורה, ולא ברור למה הוא לא התחתן אתה, אבל אחרי כמה חודשים
היא עברה לגור אצלם בבית. לשלומי לא היה מספיק זמן להכיר אותה
לעומק, אבל היא הייתה מאוד נחמדה אליו. פשוט מתוקה. תמיד ליטפה
את הפנים הקטנות שלו בידה הרכה, המטופחת. תמיד קנתה לו כל מה
שלאבא לא היה זמן או כוח לקנות לו. כשאבא היה קשוח, היא הייתה
רכה. הזכירה לו קצת את אימא שלו ברכות שלה, למרות שהייתה שונה
ממנה לחלוטין.
אבא, למרות הכול, היה מטורף עליה. קנה לה תכשיטים, בגדים. הם
השלימו ביחד את עיצוב וחידוש המסעדה, והיא הפכה להיות בדיוק
כמו שחלמו.
עבר עוד קצת זמן, ושלומי שם לב שהבטן של רוני, החברה של אבא,
מתעגלת. הוא כבר היה מספיק גדול כדי להבין שהיא בהיריון, ושאל
את אבא אם יהיה לו אח או אחות. אבא, עם השאריות המבטא הקווקזי,
אמר לו "לא יודע, העיקר שיהיה בריא". הוא היה מלא תקוות חדשות,
וחשב אפילו להתחתן עם רוני, סוף-סוף.
ואכן, נולדה תינוקת, דומה באופן מפליא לאמה. הם קראו לה נטלי,
והיו מאושרים עד אינסוף. החדר הקטן בבית שאף אחד לא היה גר בו
נצבע בוורוד עדין, הואר פתאום באור עמום, התמלא צעצועים.
אחותו הקטנה תמיד עוררה חיוך על פניו. היא הייתה תינוקת מתוקה,
חייכנית, ושלומי היה מסוגל לשבת שעה, להסתכל עליה ולתת לה
לתפוס את האצבע שלו באצבעותיה הזעירות.
היה נראה כאילו האושר ממלא את חייהם מחדש, שכל מה שנפל לתהום
אחרי מותה של אימא, חזר אליהם, השמש האירה להם פנים. אבא ורוני
היה בהכנות לחתונה.
ולפתע, כאילו מישהו עשה עין למשפחה הזאת.
אבא התחיל להפסיד כסף בעסק שלו, להיכנס לחובות.
החיוך של רוני ירד מהפנים.
כבר לא באה להשוויץ ביהלומים החדשים, כבר לא דפדפה בקטלוגים של
שמלות כלה.
גם היחס שלה כלפי שלומי השתנה. היא עדיין הייתה מחייכת אליו,
אבל בחיוך מאוד מתוח, מלטפת אותו אבל עם מבט מעופף. שלומי הקטן
הרגיש שאפילו כלפי התינוקת האהובה, נטלי, היחס שלה השתנה קצת,
וזה מה שהפחיד אותו. כל הזמן הוא דאג להישאר קרוב אליה, כאילו
פחד שהיא תיקח אותה ותברח, או שעוד משהו נורא יקרה. בתקופה
הזאת, הכאב על מות אמו חזר להיות כאב עז. הוא הרגיש ששוב משהו
מתפורר. בגלל המבטים המוזרים של רוני, בגלל הפנים המודאגות של
אבא.
לאבא כבר לא היה זמן להתייחס לאף אחד, והוא דווקא פחות שם לב
להתנהגות המוזרה שלה.
גם כשאמרו לו שראו אותה עם אחד בשם רונן, איש עסקים שמגלגל
מיליונים באולם אירועים שלו, התעלם. "שטויות," אמר, "אני סומך
על אשתי." כבר קרא לה אשתו. ולא הבין כמה המצב רחוק מזה.
בוקר אחד, כמו בסרטים עצובים, ראובן התעורר במיטתו הרחבה, וראה
שהחצי השני של המיטה ריק. ועל השידה הקטנה, באמת כמו בסרטים,
פתק של סליחה ולהתראות.
כמו מטורף הוא קפץ מהמיטה, ורץ לכיוון החדר הקטן.
הלב שלו כמעט יצא מבית החזה באותו רגע.
זיעה קרה כיסתה את כל חלקי גופו.
הוא ניגש לעריסה ונשם לרווחה. נטלי הקטנה, הבלונדינית, הנסיכה
בתוך ארמון שהתפורר, שכבה עם יד קטנטנה מתחת ללחי ונמנמה לה.
רוני לא לקחה אותה אתה.
ובנקודה הזאת, שבה אבא היה צריך להישבר לגמרי, פתאום הגיעה
נקודת מפנה.
שנת תשעים הגיעה, ואתה - גלי עלייה מברית המועצות. גם מהאזור
שלהם. גם קרובי משפחה שלהם. אבא ואימא של ראובן הגיעו, כל
האחים והאחיות, בני דודים, שכנים, חברים...
שהם ישאירו אותו לשקוע בצרות? מה פתאום!
את העסק הם עזרו לו לשקם. להחזיר את החובות. לקנות בית חדש,
שלא ימלא אותו כל-כך בזיכרונות מרים מכל האסונות שנפלו עליו.
ואפילו למצוא לו שידוך - רינה, בחורה מתולתלת, עם ברק בעיניים,
לחיים ורדרדות, שכמעט מלאו לה תשע עשרה שנה ועדיין לא התחתנה
בגלל האופי המרדני שלה. משהו בה... לא שכבש את ראובן, אבל גרם
לו להשלים עם המציאות החדשה, שבה הוא כבר מבין, שאדם לא יכול
להסתדר לבד, בלי הסביבה הטבעית שלו.
בניגוד לאמה של נטלי, רוני, האישה החדשה של אבא לא מצאה חן
בעיניו של שלומי, והוא לא התייחס אליה יותר מדי. רק עם הזמן
היחסים ביניהם נהיו קרירים ויציבים.
כשחגגו לשלומי בר מצווה, ונטלי כבר הייתה בת ארבע, לרינה נולד
בן ראשון. אחריו - עוד שתי בנות.
החיים שלהם הפכו להיות כמעט שלווים. אבא הפך את המסעדה כבר
לאולם אירועים, והיה יותר ויותר עסוק בעסק שלו, וככה המשפחה
המוזרה הזאת התפלגה לשלושה חלקים - באחד מהם, רינה, אישה
שנאלצה לוותר על הרבה חלומות ושאיפות ולחיות לפי מנהגי העדה
שלה, כלומר - להתחתן עם מי שאמרו לה, לגדל ילדים ולשבת בשקט,
ושלושת הילדים הקטנים שלה; בחלק השני - שלומי ונטלי, שהיו
קשורים אחד לשני כמו ברק ורעם; ובחלק השלישי - ראובן, רק הוא,
לבד, סגור בתוך עצמו, לא נפתח יותר מדי לאף אחד.
הוא לא רצה שהילדים שלו יתגייסו לצבא, אבל שלומי לא התייחס לזה
והלך להיות לוחם במשמר הגבול, וכשהשתחרר - לקח את עצמו ועבר
לגור בדירה משלו. כסף לא היה חסר לאף אחד מהם, ואביו לא התנגד
יותר מדי. גם כשהחליט שהוא לוקח אתו את נטלי, בבת עיניו, אחותו
האהובה שהוא לא רצה להשאיר לבד בקרבת רינה שלא אהבה אותה בכלל.
כלפי שלומי עצמו היא הייתה די אדישה, אבל את נטלי היא פשוט
שנאה. אפילו מתנה לבת-מצווה לא קנתה לה, כשאביה הפציץ אותה
בכסף וקנה לה סט של תכשיטים.
היא, בניגוד לאימא שלה שמאוד אהבה את הניצוץ של היהלומים ואת
החיים הנוצצים, רצתה רק דבר אחד - שקט. לחיות עם אחיה, היחיד
בעולם הזה שנותן לה את כולו, להישאר ביחסים תקינים עם אביה,
ולא לראות את רינה, כמה שאפשר. גם ראובן, שידע שהשתיים לעולם
לא יסתדרו, לא התנגד שנטלי תגור עם שלומי. "רק תשמור עליה,
בן," הוא ביקש, עם עצב עמום בעיניים. "שתישאר בחורה טובה, שלא
תהיה כמו אימא שלה."
המילים האלה כאבו לו יותר מכל דבר. הוא מעולם, אפילו לרגע, לא
שכח את רוני ואת הכאב החד שהיא גרמה לו בבגידתה האכזרית, בכך
שנטשה אותו, וגרוע מזה - את התינוקת שלהם, רק בגלל שהוא לא היה
יכול להמשיך לפתוח בשבילה את הכיס. ועם כל השנאה שהוא חש
כלפיה, עדיין נזכר עם תשוקה מרירה בחום גופה, ביופי שלה, וידע
שלעולם אף אחת לא הצליחה להיכנס ככה לתוך תוכו, לא אשתו
הראשונה, ובטח לא רינה.


"את בוכה?" שלומי ניסה להציץ בעיניים של אחותו, לראות אם יש
דמעות.
"לא," היא אמרה בשקט. "אני סתם לא מצליחה להירדם."
"על מה את חושבת?" הוא עבר עם יד אחת על השער הבהיר, היפהפה.
היא נראית כל-כך יפה ופגיעה. אם רק מישהו גרם לה להיות ככה...
אם יש אשם...
אבל היא לא תספר אם מישהו אשם בכאב שלה.
היא לא תחפש הגנה אצל אחיה.
פשוט מאוד, כי היא כבר לא תינוקת שאימא שלה נטשה אותה. ולא
ילדה שהאימא החורגת שלה שונאת אותה. ולא נערה שבורת לב שהחבר
הראשון שלה נפרד ממנה והפיל את האגו שלה לרצפה.
היא כבר אישה.
שוטרת. שוטרת שלא רואה אף אחד ממטר.
עור ברזל. אטומה וקרת רוח כשצריך, רגישה ומעניקה מעצמה הכול
כשצריך.
"שלומי," היא שמה את הראש על הכתף שלו. "אל תדאג, נשמה. הכול
בסדר, אף אחד לא פגע בי, לא קרה לי כלום. סתם, איך אומרים?
מחשבות. זה יכול לקרות לכל אחד."
"חיים שלי," הוא חיבק אותה, חזק, כמו שרק אח גדול יכול לחבק.
"לא משנה מה יקרה - אני פה. תמיד. את לא צריכה להרגיש לבד.
יאללה לכי לישון. אני אסדר פה את הבלגן."
נטלי חייכה אליו, כיבתה את הסיגריה במאפרה, קמה והלכה בצעדים
קצת כבדים לכיוון החדר שלה.
אבא לא צריך לפחד. היא בחיים לא תהיה כמו אימא שלה, חשב לעצמו.
היא אמנם מסתורית קצת, אבל יש בה טוהר שקשה לתאר.





פרק 4

בחיים הפרטיים, גם לשלומי, כמו לאביו, החיים לא האירו פנים.
הוא הספיק, כמובן, להתחתן בשידוך. כשהיה בן עשרים וארבע. התגרש
אחרי שנה. רק צעקות היו בבית, אשתו הייתה בחורה שגם חירש לא
יכול לשמוע אותה כשהיא מתחילה לצעוק ולהתעצבן. הכול הפריע לה -
הנוכחות של נטלי, העבודה של בעלה (הוא היה אז סייר, והיא לא
סבלה את העובדה שיש בנות בסביבה שלו). הם התגרשו, ואחרי זמן מה
היא התחתנה שוב - בחורה צעירה עם פני בובה, חטובה וחדת לשון -
עוד מישהו, מה לעשות, נפל בפח הזה.
בגיל שלושים הוא היה גבר נאה, קצת שחום, עיני דבש, שרירי. נראה
דווקא יחסית צעיר לגילו. אלוהים נתן לו חיוך מפתה במיוחד, קצת
ערמומי וקצת עצוב - הרבה בנות נפלו בחיוך הזה. בין היתר -
שוטרות בשירות צבאי, כמו שהייתה אחותו.
והיו לו קטעים, פה ושם. תמיד היו. למען האמת - גם כשהיה נשוי.
הוא אף פעם לא באמת מצא את עצמו. אולי בתיכון אהב איזו בחורה.
גם לא בטוח.
אבל גרושתו, כמה שהיא הייתה טיפשה, היום כבר עם שני ילדים.
ואולי אפילו מאושרת.
וסביר להניח שגם אהובתו מהתיכון.
וגם החבר הכי טוב שלו, כמו אח - נועם.
וגם שאר החברים. בכלל, בקרב השוטרים, רוב הגברים הם נשואים.
וזה לא שהיו חסרות לו אופציות.
הבררנות... העקשנות... החששות... הכול הפיל אותו.
אף אחד לא הבין מה הוא חיפש. הנה, למשל - לימור, קצינה בלשכת
התנועה, בת גילו, בחורה מקסימה. באמת. תמיד היא מחייכת אליו,
מתיישבת לידו בחדר האוכל המשטרתי, מזמינה אותו אליה לקפה. והיא
רווקה. בלי ילדים. ומאוד מחבבת את נטלי. כולם אומרים לו - לך
על זה.
ומה התירוץ שלו לגביה?
"זה לא מתאים שהאישה תהיה קצינה. גבר צריך להיות מעל אישה, גם
בדברים כמו דרגה, אחרת הוא ירגיש רגשי נחיתות."
והוא בעצמו יודע שזה לא תמיד ככה. שהחינוך השמרני הזה לא תופס
כבר לגבי היום. ושלימור ממש לא חשה עליונות בגלל שני העיגולים
הנוצצים על כל כתף.
בסדר. רוצה מישהי יותר נמוכה בדרגה? יש שח"מיות. לא כמו שירן
ואורית, אבל מישהי כמו סיוון. בחורה קווקזית, ילדה טובה. אבא
שלה מביא אותה למשמרת ומחזיר אותה - לא סומך על השוטרים. ואת
הבת מצווה של אחותה עשו באולם אירועים של אבא (כבר לא רק
מסעדה, גם אולם אירועים). משפחה טובה, שקטה. נראית לא רע. אבל
היא ילדותית מדי, שלא כמו נטלי. כל דבר קטן שקורה לה - מיד
רואים אותה מסתובבת עם טלפון ביד: "אבא, זה לא יכול להמשיך
ככה! אני לא מוכנה! אבא, מה יהיה? תדבר אתם, תעשה משהו!"
בקיצור - גם בתחנת המשטרה שבה הוא עבד בשנים האחרונות לא נמצאה
האישה שתהיה החצי השני שלו.
נועם, חבר שאוהב אותו כמו אח, ניסה להכיר לו בלי סוף. אבל כל
פעם משהו השתבש. בכל אחת הוא מצא פגמים, מכשולים, כל קשקוש קטן
הפך מבחינתו את השידוך לבלתי אפשרי.
ואפרופו שידוכים - בקטע הזה הוא כבר נגע פעם באש ונכווה, ומן
הסתם לא היה מוכן לשמוע על שידוך נוסף שהציעו לו בני משפחתו.
שלא נדבר על כך שגרוש בן שלושים הוא לא הסחורה הכי לוהטת בשוק,
ומעצם היותו אחד כזה, הבחורות שהציעו לו היו בהתאם - גרושות
כמעט בנות גילו, גרושות בגיל של נטלי ואפילו פחות. פעם הכירו
לו בחורה בת שמונה עשרה, רווקה, יפהפייה, ממשפחה עשירה - לא
נדלקה לו נורה אדומה. עד שהוא גילה שהיא ניהלה אורח חיים די
פרוע, במילים עדינות, בשנות התבגרותה, ועברה שתי הפלות. הוא
נפגע עד עמקי נשמתו ולא רצה לשמוע יותר על הרעיונות האלה של
שידוך - דרך אגב, שיטה מקובלת מאוד בקהילה שלהם.
הוא בעצמו לא ידע מה הוא חיפש.
והדמות של האישה האידיאלית בראש שלו הייתה דמות לא הכי ברורה.
אפילו מטושטשת.
היה בדמות הזאת דמיון כלשהו לרוני, האקסית המיתולוגית של אביו
- מישהי מושלמת ביופייה, עדינה, רכה ומפנקת, ואפופה מסתורין -
גם אם רעל קטלני מסתתר אחרי שפתיה המתוקות.
ומצד שני הוא רצה נפש תאומה - מישהי טהורה, לא מזיקה, נאמנה,
עקרת בית טובה, כזאת שלא פותחת את הפה.
זה לא שהוא, חלילה, התנזר מנשים. גבר תמיד נשאר גבר, סטוצים הם
תמיד סטוצים, וזה אף פעם לא היה חסר לו, כשהוא באמת היה זקוק
לזה. בעניין הזה גם לא היו לו דרישות גבוהות במיוחד. אבל אישה,
אישה להתחתן אתה, לבלות אתה את שארית החיים - מהבחינה הזאת,
הוא לא מצא מישהי ראויה.
ללא ספק, הילדות הקשה השאירה בו משקעים ותסביכים לתמיד.


"אימא!" קול צרוד שבר את הדממה שעל הקו. היא התרוממה על המיטה,
דחפה את כפות רגליה לנעלי בית, קמה בשקט ויצאה מהחדר.
"מה קרה, ניר?" היא כבר עשתה את דרכה לאמבטיה, פתחה בשקט את
הדלת מעץ אדום, עם חלון קטן של זכוכיות ירוקות ולבנות. הביטה
במראה. בחנה את השקים שמתחת לעיניים.
"אימא, אני צריך כסף... דחוף!" הקול שלו רעד.
"איפה אתה? מה קרה?" היא גיששה את הדרך בערפול חושים. עוד פעם
הוא מעיר אותה באמצע הלילה.
הקול על הצד השני של הקו שתק.
"ניר?!" היא הרימה מעט את קולה, מנסה שלא להעיר אף אחד.
עוד שתיקה.
"ניר!!!" היא כמעט צעקה. "מה קרה?"
"נתקעתי בלי דלק... אז נכנסתי לתחנה, תדלקתי ועכשיו אין לי איך
לשלם!" הוא פלט פתאום.
"אבל אמרתי לך... למה אתה יוצא מהבית לא מסודר?" היא לא ידעה
כבר מה להגיד. מאז שהאוצר היקר הזה שלה קיבל את הרישיון,
והתחיל לחרוש על הרכב החדש שהיא קנתה לו ליום הולדת 18, הוא
עושה רק צרות. ובעיקר להעיר אותה באמצע הלילה על שטויות. דלק.
נו באמת.
"חכה, ניר... תגיד לי באיזו תחנת דלק אתה, תכף אני שולחת לך את
שי שיביא לך כסף."
היא אף פעם לא החזיקה יותר מדי מזומן. אבל מחר לבתה הצעירה,
שבינתיים, בשעה כזאת, תודה לאל, ישנה מתחת לשמיכה בחדרה בקומה
השלישית, יש יום הולדת. והיא משכה כמה שטרות של מאה, ארזה אותן
במעטפה, ותכננה לקשט את זה עם סרט ולתת לה את זה לבוקר.
אבל מצד שני, מחר הילדה, בגלל יום ההולדת, פטורה מהלימודים. אז
היא בטח לא תקום מוקדם. ויהיה לה זמן לקפוץ עוד פעם לכספומט.
אם היא בעצמה תתעורר, כמובן. שזה קצת בעייתי אחרי ההשכמות האלה
שהוא עושה לה באמצע הלילה.
למה הוא לא מתקשר לאבא שלו, לעזאזל?!
בטח. כי אבא יתחיל לחנך אותו, על המקום, בטלפון, בשתיים
בלילה.
וחוץ מזה, אפשר לשלוח את רוזי לכספומט.
היא רשמה על פתק ורדרד את שם הצומת שבה הבן היקר שלה נתקע
בתחנת דלק, וניתקה.
הרימה צלצול קצר לשי, המאבטח שלהם, שבטח ראה סרט בחדרו, שנמצא
סמוך לדלת הכניסה. או שהוא שותה קפה עם רוזי... כן, זה מה
שחסר. ומחר היא עוד פעם תפהק ותשבור איזו כוס.
שי, שדווקא נראה כאילו קם משינה (טוב, למי יש כוח לנזוף בו
עכשיו? ולמי יש כוח לפרוץ לבית בלילה כל-כך קר?), לקח את
השטרות ואת הפתק, הנהן בראשו ונעלם.
היא חזרה לחדר השינה המפואר. בעלה ישן, הוא כנראה בכלל לא
הרגיש את התזוזות האלה בבית באמצע הלילה.
ילדים, חשבה לעצמה בחיוך עייף. גם הילדה שלה, שמלאו לה תשע
שנים, בקרוב תגדל, תתחיל לצאת. מעניין מה עם הילדה ההיא, חשבה
לעצמה לרגע. לא, לא מעניין, הדחיקה את הרגש. הילדה ההיא הייתה
טעות. כמו כל הסיפור ההוא. כל ההשקעה לא עזרה. והילדה בטח
עכשיו מסתובבת עם עבריינים. אביה בטח איבד את כל כספו, הבן שלו
נכנס לעסקים מלוכלכים, לא התגייס לצבא. והילדה מגיל קטן בטח
ידעה רק מחסור. עבדה בחנות בגדים או באיזה בית קפה שכונתי מגיל
חמש עשרה. היום היא כבר צריכה להיות גדולה...
לא, היא לא רצתה לדעת מה עלה בגורלה.
היא עצמה, החיים האירו לה פנים. מצאה לה את המיליונר שרצתה.
התחתנה אתו באולם אירועים הכי יקר בארץ. הביאה שני ילדים לתוך
עושר ושגשוג.
מגיל צעיר היא קלטה שהדרך היחידה להסתדר בעולם האכזר הזה היא
לדרוך על מי שצריך ולטפס על מה שצריך. היא דרכה - על המשפחה
שלה, ההורים שאף פעם לא הבינו את צורת החיים שלה, על גברים
שהצליחה לקנות ביופי הנדיר שלה ולהוציא מהם כל מה שאפשר, ובין
היתר גם על הבחור ההוא, שאיבד את אשתו הראשונה ונאחז בה כמו
בטעם החיים, ואפילו על הבת שנולדה להם...
היא לא התגעגעה אליו ולא חשבה על הנזק והכאב שגרמה לו. הוא
נכנס לרשימת הגברים שאותם היא נטשה בלי טיפת חרטה ומצפון.


"אני מכירה אותך כבר שנים," השוטרת שישבה מולו פתחה בחקירה.
"אני חושבת שאני יודעת מה עובר עליך."
"עדי," נועם טעם מהקפה הרותח שעל השולחן והחזיר את הכוס
למקומה. "תאמיני לי שאת לא מתארת לעצמך."
"ממה אתה פוחד?" ניסתה בזהירות. חוקרת מעולה. גם אזרחים
שמגיעים אליה, נופלים בקסם הזה שיש בה, שגורם לאנשים לפתוח את
הלב ולדבר רק אמת. "רק ארבעה קירות שומעים אותנו. ונראה לי שיש
לך איזה מטען על הלב שאם לא תפרוק אותו - אתה תתפוצץ."
"אני עושה טעויות של בית סוהר," צחקק בעצבנות. היא הסתכלה עליו
בעיניה הגדולות, החומות, והוא ידע שלא יצליח להתחמק מהחקירה
הזאת.
"אני יודעת, מאמי," היא כבר סיימה את הקפה שלה. "הכול אני
יודעת. למה עזבת, למה חזרת, מה הקטע של כל המבטים האלה שלך...
אני יודעת על מה אתה מתחרט, מה כואב לך... אני קוראת אותך כמו
ספר פתוח."
האמת היא שהיא לא כל-כך הבינה את העניין. יותר נכון, לא עד
הסוף. הם סיימו ביחד את הקורס הבסיסי לפני כמה שנים. הוא המשיך
לסיור, היא - לחקירות. גם בקורס היה שופך בפניה את הלב.
ולא, הוא לא מהטיפוסים האלה שנוהגים לבכות לידידות שלהם. הוא
גם לא טיפוס של ידידות קרובות, הוא חבר של כולם, והחברים הכי
טובים שלו הם דווקא גברים. כלפי רוב הבנות יש לו אותו יחס -
אדיב, אבירי ומתוק. האמת שגם עדי נשבתה בזמנו בקסם הזה. היא
ניסתה להתקרב אליו יותר מזה, אבל איכשהו נפלה בין הכיסאות וכל
מה שהיא הצליחה להשיג זה קטע קצר... עם שלומי. זה הכי קרוב
שהיא הצליחה להגיע לנועם במובן הזה.
וככה הם עבדו להם, בכיף, בשיתוף פעולה - שני שוטרים צעירים,
חוקרת וסייר. ויחד אתם עוד חבר טוב - שלומי. זה שיש לו אחות
קטנה ובלונדינית שהוא מסתובב עם תמונה שלה בארנק. זאת שהוא לא
יכול להתחיל לעבוד בלי להתקשר ולשאול אם הכול בסדר אתה.
ורק היא, עדי, שמה לב לפרט שאף אחד לא קלט אז - נועם כל הזמן
בא לבית של שלומי. ושלומי גר לבד... בעצם לא לבד. עם האחות
הבלונדינית (למה, לעזאזל, היא בלונדינית, למי היא דומה?!) שהוא
הוציא אותה מבית אביו. סיפור כואב יש למשפחה הזאת. ולא ברור.
מה שעוד יותר לא ברור הוא שבתקופה הזאת, נועם, שוטר צעיר, שלא
מזמן השתחרר משירות סדיר במג"ב, התגייס למשטרה כחולה, וסיים את
הקורסים שסייר צריך לעבור, השתנה קצת. ולא בעקבות החתונה. ממש
לא. את החתונה, ואת אשתו הטרייה ורד (צעירה מתוקה שהייתה
מדריכת חימוש בצבא, עדינה כזאת, קצת מלאה, חייכנית), הוא לקח
בשלווה וברוגע.
השינוי הזה נמשך, נועם הפך להיות מעופף, תמיד ממהר לאיזשהו
מקום, מתחמק ממבטים ישירים בהרבה מקרים. ובהרבה שיחות עם שלומי
נראה עוד יותר מעופף.
עברו שנתיים מאז החתונה. אמרו לו להתייצב בבית ספר לשוטרים,
בשביל לעבור מיונים להדרכה. להיות חונך. היא הייתה בטוחה שהוא
יסרב. הוא כל-כך אהב את השטח. ופתאום היא קלטה שזהו - בום! -
הוא השאיר את אשתו, את בתו התינוקת וטס לשם.
יום אחד שלומי הזמין אותה, את עדי, אליהם הביתה לכוס קפה.
היא תמיד מצאה חן בעיניו - בתור ידידה, כמובן. שלומי הוא טיפוס
בלתי מושג מבחינת הרגש, יותר מנועם אפילו.
היא נדהמה כשראתה את אחותו.
הבלונדינית הקטנה גדלה, למדה לפזר את שערה הארוך כשצריך,
להתאפר בעדינות חושנית, להבליט מה שצריך להבליט. גם בחולצת בית
ספר נראתה מהממת. מאלה שמעוררות קנאה. לא רזה מדי, עם קצת בשר
במקומות הנכונים, די גבוהה, אבל מצד שני בלי טיפת שומן מיותרת
- הכול במקום, הכול פיקס. עדינה כזאת, נראית ילדה טובה. עיניים
בצבע כחול-ירוק, טורקיז כזה, על רקע שיזוף של קיץ.
וואי ... חשבה לעצמה עדי... איך נועם שראה אותה כל הזמן לא
נדלק עליה?
ואולי כן, באה מחשבה אחרת, כמו עקיצת דבורה.
ופתאום, אחרי עוד שנה וחצי - שנתיים, כשנועם כבר התמקם בבית
ספר לשוטרים, היא ראתה את אותה הילדה, עולה במדרגות של תחנת
המשטרה, כשמדים כחולים, חדשים, עוד בלי אקדח, אזיקים ומכשיר
קשר, עוטפים את גופה. ושערה הבלונדיני, הגלי, מגוהץ עם פן,
אסוף בקוקו. היא לא מנסה לעשות רושם, לא מענטזת, לא כמו הבנות
האלה שמגיעות לתחנה.
אבל את הרושם שלה היא בהחלט עושה.
"אני יוצאת לקורס," סיפרה לה הילדה הזאת, נטלי, בהתלהבות.
"בהצלחה, מתוקה," עדי אמרה לה אז. נטלי יכלה לעורר שנאה עם
המראה שלה, אבל אף פעם לא עוררה. מאחורי הבלונדיניות חסרת
הבושה והצורה ההורסת של ביצ'ית מאופרות סבון, הסתתרה ילדה
רגישה, עם לב זהב, לא מסוגלת לפגוע בזבוב, שיש לה כישרון טבעי
להתהפך ולהפוך לשוטרת קשוחה וחסרת מעצורים בשטח.
ורק אחרי שנטלי ארזה את התיקים ונסעה צפונה, לבלות כמה חודשים
בבית ספר לשוטרים, היא קלטה - היא נוסעת ישירות לאיפה שנועם
נמצא.
אין, אין. חייב להיות כאן משהו. הוא יותר מדי מוזר כל הזמן
הזה, כל השנים האחרונות. בעיקר מאז שהוא חזר לתחנה והם עובדים
ביחד בניידת. חיבור בלתי נמנע.
"מה אני אעשה, מאמי?" הוא שיחק עם העט שעל השולחן, והיא לקחה
לו את העט מהיד, כדי שיתרכז.
"נו די, נועם..." היא חייכה אליו. "תוציא את זה כבר... אני
יודעת מה מציק לך. יותר נכון, מי."
נועם שתק.
"ואני גם יודעת שאתה בן אדם הגון מדי כדי להוציא את זה החוצה
ולעשות עם זה משהו." היא הזרימה את השיחה. "אבל כולנו בני אדם,
נשמה. אף אחד לא פטור ולא מחוסן מהדברים האלה. וזה מה שאתה לא
מבין."
"אני מבין... אבל זה לא מתאים... אני לא רוצה!" בעיניו השתקף
ייאוש.
"חבל לך על הזמן, כמה שאתה רוצה," היא אמרה בשקט. "וכמה שאתה
מצטער שלא חשבת על זה קודם."
"אין, לא היה מה לחשוב, מאמי," הוא לאט-לאט נפתח. הגיע הזמן
לשיחה הזאת. "לא יכולתי למנוע את זה בשום דרך. מזל ששלומי בלם
אותי... עוד לפני שמשהו עלה על הפרק, הוא הזהיר אותי, שאני לא
אתקרב אליה בצורה הזאת..."
"נטלי?" היא לא שאלה, היא רק רצתה אישור. כדי להיות בטוחה. כדי
לסגור את המעגל המוזר הזה.
הוא לא ענה, רק הנהן בראשו. ולא היה צריך יותר מזה. הפנים שלו
אמרו הכול. הוא לא הזיז את הראש כשהיא הזכירה את השם הזה, אבל
הצעקה שבמבט עלתה לשמיים, והפה נפתח מעט, באנחה כמעט בלתי
מורגשת.





פרק 5

"הנה הוא מאותת שהוא עוצר!" צעקה נטלי.
"תחתכי אותו!" נועם פלט בקור רוח. "תחתכי!"
בום!!!
ועוד בום...
נטלי עצמה את עיניה לרגע.
וכשפתחה את עיניה, ראתה את מה שפחדה לראות. הרכב הפוך. הנהג,
שנהג במהירות מופרזת במיוחד, סטה מהכביש ועף לצד. הרכב הפוך.
זכוכיות שבורות ליד המעקה.
"נועם..." היא מלמלה. "נועם..."
כמעט ארבע שנים היא במשטרה...
אף פעם לא היה לה מרדף שנגמר ככה.
נועם, שנשאר קר רוח כלפי חוץ, ורק בפנים התהפך, סיים להזמין את
כל הגורמים הרלוונטיים, יצא לסגור את הזירה ורק אז חזר לרכב.
נטלי עדיין ישבה בפנים ורעדה.
"קטלנית?" היא שאלה בשקט.
נועם שתק, רק הביט בה.
"נועם?" היא הסתכלה עליו, מתחננת. יכול להיות שהתאונה הזאת
התרחשה באשמתה?
לפתע נועם משך אותה אליו, ואימץ אותה לחיקו. בכף יד גדולה
הצמיד את הראש שלה לכתף שלו, וביד השנייה ליטף את גבה הרועד
מבעד לסוודר המשטרתי.
"אנחנו לא אשמים... את לא אשמה," קרא את מחשבותיה. "תירגעי,
תנשמי עמוק. יהיה בסדר."
לנשום עמוק היא בטוח לא הצליחה.
"בואי החוצה," אמר לה בשקט. "את צריכה לקחת אוויר..."
גם בחוץ הוא שם יד על כתפה, קירב אותה אליו, אחז בה, כאילו
מפחד שהיא תיפול. הוא הרגיש איך היא רועדת, וקצת רעד בעצמו.
"אל תחשבי... תירגעי," הוא התחנן כבר. "את רועדת כמו לא יודע
מה..."
הם ראו איך אנשי מד"א מעלים על אלונקה בחור עם דם על הראש.
נטלי הביטה בו ומשהו בתוכה התהפך שוב.
בחור צעיר, שער עם קוצים, לבוש בגדי יציאה. בן שמונה עשרה
בקושי.
ובצד, עוד משהו על אלונקה. מכוסה בשקית שחורה.
גופה, היא הבינה. וקיבלה צמרמורת.
נועם רשם את כל הפרטים הנחוצים. אחרי זמן מה היו במקום נציגי
תקשורת מקומית ושלושה קצינים. נטלי לא ראתה אף אחד, רק בהתה
ברצפה. היא לא ידעה ממה להזדעזע קודם, והדבר שהכי הפחיד אותה
הייתה העובדה שהתאונה נגרמה בעקבות המרדף... אמנם הם ראו את
הנהג יוצא מתחנת הסמים עם כמות שהיא בהחלט לא לשימוש עצמי,
וראו שהוא בהשפעה מסוימת - הם אלה שרדפו אחריו וגרמו לו להיכנס
במעקה. היא אמנם פעלה תחת הוראות קרות רוח של נועם, שוטר יותר
ותיק שראה דברים יותר גרועים - בכל זאת לוחם מג"ב לשעבר - אבל
אם זה קרה באשמתה, היא האשמה היחידה. לא נועם.
נועם מצדו ענה לשאלות בקול קר, שומר על יציבות מעוררת קנאה...
הוא לא ידע מה לעשות עם נטלי. בחיים לא ראה אותה נלחצת ככה
בגלל אירוע, חשב שהיא מספיק משופשפת. וטעה. ושוב הבין,
שבאיזשהו מקום היא ילדה פגיעה שעדיין זקוקה להגנתו.
"מאמי," הוא לחש לה באוזן. "תצטרכי לענות על כמה שאלות. בואי."
לקח את ידה.
והנה, היא שוב התהפכה. הבעת פניה נהייתה שוב רצינית ועניינית.
לך תבין אותה.
היא לא רעדה יותר.
הידקה את שפתיה, אספה את עצמה, יצאה מהניידת.
ולא נשאר דבר מהלחץ המטורף הזה על פניה של סמל ראשון נטלי
אבייב כשהיא אמרה לאנשי תקשורת, כשסוללה של קצינים עומדת
ברקע:
"הבחור שנהג ברכב היה סוחר סמים, כנראה מתחיל. המרדף התבצע
אחריו לאחר שביצע עסקה, וכשהוא בעצמו היה תחת השפעה מסוימת
כנראה. הוא איבד שליטה על ההגה ונכנס במעקה בטיחות."
המצלמות תפסו את הרכב המרוסק. הרכב נראה מאוד, אבל מאוד יקר.
לא רואים הרבה כאלה באזור ההוא, אבל הוא שכיח לגמרי בצפון
תל-אביב, למשל.
כמו השם של הנער שנהרג... ניר אגמון.
בן של איש עסקים, בעל רשת חנויות תכשיטים. כאלה שאין בכל
קניון, רק בקניונים הכי נוצצים.


"מי היה מאמין?" נשמע קול עבה, מבעד לעשן של הנרגילה. "ראית
אותה?"
"לא השתנתה הרבה," ענה הקול השני.
"שוטרת, אחי!" הענן ירד, ונחשפו פנים שחומות, עם עצמות לחיים
גבוהות ומבט עייף. "לא פחות ולא יותר."
"באמת מי היה מאמין."
נראה כאילו המרפסת של הבניין הגבוה שטה בתוך עננים כבדים של
תחילת הלילה ההזוי הזה.
"היא הורסת, אחי, פשוט הורסת," הקול העבה שוב חתך את ענני
העשן.
"אדי, תירגע," צחק הקול השני. "אתה יודע שהפסדת אותה כבר
מזמן."
"אתה יודע," אדי קם, מסר לחברו את הצינור של הנרגילה, ונעמד עם
הפנים כלפי חוץ, כדי לנשום קצת אוויר צח. "הייתי עם מלא בנות,
מי כמוך יודע. גם לפניה וגם אחריה. ראיתי הכול מהכול. אבל
מה?"
"אבל מה?" החבר צחקק.
"את זאתי אני אף פעם לא אשכח. נשבע לך, בני."
בני, שלמעשה לא היה חבר אלא בן דוד צעיר של אדי, הסתכל עליו
במבט ארוך. צחוקים והכול טוב ויפה, אבל מי כמוהו ידע איזה משקל
השאירה הילדה ההיא על נפשו של הזמר הצעיר, אותו אחד שמורידים
את השירים שלו רק באינטרנט כי אף אחד לא קונה אותם בחנות
עדיין, אותו אחד שמקליט אותם באולפן זול... הוא ידע שכל שיר
שני שלו מוקדש לה, שהיא לקחה אתה את החלק הרגיש האמיתי בתוכו.
אז, כשהיו ילדים, תיכוניסטים, כמה הוא שכנע אותו לחזור אליה,
להביא אותה בחזרה, לא לוותר על הדבר הכי טוב שיכול להיות לו
בחיים... והוא, אדי, היה אז ילד עקשן. מטומטם. שיחק על
פרינציפים, על פחדים מטופשים.
הוא גם יודע שאחרי כל הסיפור הטיפשי הזה, התנהגות של ילדים,
כששניהם כבר התבגרו קצת, היא התגייסה והוא עבד כמו חמור,
והתחיל להכיר את החיים הבוגרים, הוא ניסה לדבר אתה, להמיס את
לבה, שלא ברור למה הפך להיות אבן בשבילו. הלב הרגיש של ילדה
תמימה שתמיד נענה לו, נעלם.
נטלי נעלמה בשבילו, סופית.
והוא, בני, קרוב משפחה, כמו אח, חבר אוהב, הבן אדם הכי קרוב
אליו, לא רצה באמת להכאיב לו עוד יותר. להגיד לו - אמרתי לך.
זה היה ברור שהוא יצטער. הוא, שהיה קטן ממנו בשנתיים, שהיה
בכלל ילדון שכל זה קרה - הבין הכול. מהצד. הוא הבין שאדי לא
באמת יכול לעמוד בחולשתו כלפיה.
"אתה חושב שהיא התחתנה?" ניסה לגשש אדי, נסחף יותר ויותר אל
תוך הזיכרון המתוק.
"היא עם אותו שם משפחה... " אמר בני.
אדי שתק.
"חבר בטוח יש לה," בני ניחש את המשך מחשבותיו. "נראה לך שאחת
כזאת תישאר לבד?"
"ו..."
"ואותך היא בטח בכלל לא זוכרת."
במרפסת השתרע שקט מחריד.
זה לא שהיא לא זכרה אותו. הוא ידע, וצדק, שלא משנה מה יקרה,
כמה שהזמן האכזרי יפריד ביניהם, כמה רחוק שהם יהיו אחת מהשני,
הזיכרון של הבזק האהבה התמים הזה שנשרף בטיפשותו תמיד יישאר.
נכון, היא נפגעה, נשברה, התרסק לה האגו - ואין דבר יותר גרוע
מבחורה שהאגו שלה נופל - אבל הוא השפיע עליה חזק. הוא היה
הבחור הראשון כנראה שהעז לשדר לה שהוא לא מעוניין בקשר רציני
אתה. הקשיב לחברים שלכלכו מרוב קנאה. שכנע את עצמו ואת כולם
שהיא לא בשבילו. אמר לה את זה בצורה הכי בוטה.
במשך כמה חודשים הקשר נמשך למרות הכול...
ונגרר הכי רחוק שאפשר...
והסתיים אפילו בתוצאה הכי לא רצויה שאפשר. על זה, ככה לפחות
הוא רצה לקוות, היא לא סיפרה לאף אחד. הוא שמע על אחיה,
המג"בניק הקשוח שמוכן לרצוח כל מי שמתקרב לאחותו הקטנה למטרה
לא טובה. והיא המרתה את פיו של אחיה, שבעצם גידל אותה. הלכה
נגד בהכול.
לקח לה זמן להבין כמה טיפשה היא יצאה מזה, ובעקבות כל העניין
פשוט החליטה, עם כל הכאב, להיעלם מחייו.
ומיותר לציין שבשלב הזה לבה כבר נפל באהבה אחרת. הפעם אמיתית,
ללא תנאי וללא גבולות.
ואת זה הוא לא ידע.
ואפילו הזיכרון על פרי האהבה הקטן שיכול היה להיוולד, אולי כבר
נשכח מלבה.
לא נמחק - אבל נשכח.
והוא, כשראה את החברים שלו מתחתנים, וחלקם, שיותר גדולים ממנו,
אפילו דוחפים עגלה ברחוב, לא יכול היה להימנע מלחשוב על הילד
ההוא שיכול היה להיות. הוא כבר היה מגיע לגיל... חמש, אם
מחשבים את זה טוב. זאת גם הייתה נקודת מפנה בחייה, אחרי זה הוא
כבר ראה אותה אולי פעמיים-שלוש וזהו.
ופתאום - כתבה טראגית בחדשות וגם בעיתון על מותו של בן של איש
עסקים מיליונר, הגילוי המר שהבן הזה היה בעצם משתמש בסמים
וסוחר בסמים - וברקע, שוטרת ייצוגית, נאה, עם פנים רציניות,
שמסבירה למצלמות, לסקרנים, לכאלה שמלאים שנאה כלפי המשטרה וגם
לכאלה שמלאים שנאה כלפי האנשים שמוכרים סמים לילדים שלהם, מה
בעצם קרה שם, למה הבחור הזה נהרג, מה גרם לתאונה כל-כך רועשת,
מתוקשרת ומזעזעת. וברקע עוד שוטר, אבל אליו הוא לא שם לב. סתם
בחור צעיר ושחום. לא משהו מיוחד. עיניים קצת לחות. וגם העיניים
שלה...
את הדמעות שלה הוא אף פעם לא ראה.
תמיד כשהיא בכתה, זה היה רחוק ממנו. לידו, היא דאגה להיראות
מאושרת מעצם נוכחותו.
איך הוא הפיל אותה ככה ברשת? מה גרם לילדה כל-כך יפה ואהובה
להיות צעצוע של נער שאפילו לא היה יפה כמוה, לא מוצלח כמוה,
עוד ילד שמסתובב עם עבריינים שגר בעיר קטנה שאליה אנשים היו
מעדיפים לא להיכנס לבד?
אולי זה מה שהפיל אותה. הניגוד המוחלט הזה בינה - עדינה, ישרה,
תמימה, לבינו - מקולקל, ערמומי, חתול רחוב צעיר.
"בני," הוא אמר בשקט. "לא יעזור כלום. אני אמצא אותה רק כדי
להגיד לה שהיא השאירה בי משהו לכל החיים."


"אבא," היא אמרה את המילה הזאת לעתים כל-כך רחוקות. והוא ליטף
את שערה הבהיר בידיו הגדולות, החזקות עדיין. וגם אשתו -
מתולתלת, מאופרת, עם סומק שכבר לא הכי טבעי וגבות שחורות שכבר
לא מסמלות טוהר - מסתכלת עליה ולשם שינוי, שותקת. והבת הצעירה
ביותר שלהם, ליאת, שבקושי מלאו לה שלוש עשרה שנה והיא עוד קטנה
וחסרת ביטחון - צמודה לאמה. מסתכלת על נטלי. מציצה בעיתון פתוח
שעל השולחן.
"אל תרגישי רע," ראובן לא ידע מה להגיד. רגשות מעורבים מילאו
אותו. הוא לא רצה שהילדה תהיה שוטרת - היא הלכה בדרך הזאת,
למרות הכול. והצליחה, כולם אמרו שהיא הצליחה.
והדבר שהדאיג אותו הרבה יותר, היה משהו שהיא לא ידע. שאף אחד
לא ידע. חוץ משלומי אולי.
האישה שהופיעה בעיתון, אשתו של המליין הזה, שהבן שלו התגלה
כסוחר סמים, הייתה מוכרת יותר מדי. עד כאב. ברור שנטלי לא חשבה
על זה.
בלונדינית, עם מבט רך ומסתורי, מכוסה יהלומים...
היא הייתה דומה בהגזמה לאהבת חייו - רוני. האמריקאית היפה
שלקחה אתה את שאריות חלומותיו והשאירה בתמורה את הנסיכה הקטנה,
נטלי.
ונטלי בוכה עכשיו. על זה שנדמה לה שהיא נטלה את חייו של הנער
הזה, כי היא רדפה אחרי הרכב שלו עם ניידת.
ייתכן שהיא בוכה על אחיה?
ייתכן שבאמת הגברת המליינית בעיתון זאת היא... רוני?
והניר הזה שנהרג הוא הבן שלה?
בתמונה מופיע נער עם שער שטני, עם חמצון עצבני. עגיל בגבה.
חיוך רחב. נראה כמו ילד ממשפחה טובה מהאזור הנכון במרכז הארץ.
מי היה מאמין שהוא מסובך עם סוחרים בשכונות הכי מזעזעות שיש?
עם העיניים הכחולות האלה... עיניים בהירות, רכות, מטעות. ככה
הייתה גם רוני - מסתכלת עליו ומטעה אותו.
אחרי דפיקה קצרה בדלת, נכנס שלומי. על אזרחי, רק עם אקדח כבד
תקוע בחגורה.
"נטלי," הוא קרא. "נועם מחכה לנו. הוא רוצה שנלך אליו הביתה,
נשב על קפה עם אשתו. גם עדי תבוא."
בבת אחד, נטלי התרוממה, והכול בתוכה הזדקר. כאילו כל העצמות
ננעצו בבשרה.
"מה קרה לך?" ראובן שם יד על מצחה. "את מרגישה טוב?"
"כ... כן," היא חייכה אליו בחיוך רחב, שיכול לקנות ארמונות.
"תחביאו את העיתון הזה... מספיק עם הפדיחות."
"שום פדיחות," הבן הבכור של ראובן ורינה, אפי, החליט פתאום
להתנתק מהאינטרנט שאליו היה מחובר בשעות הכי לא סבירות, וללכת
למטבח של הבית המפואר, להכין לו משהו עסיסי לאכול. כמה שהוא
גבה, נטלי הביטה בו במבט חולף. "טוב מאוד שחתכת אותו. הוא היה
יכול לגרום לתאונה שתיקח עוד כמה אנשים לעולם הבא."
אפי, חייכה לעצמה. תמיד ישיר, קשוח. כמו אחיה הגדול שלומי. לא
רואה אף אחד ממטר.
כשהם ירדו במדרגות, שלומי ניגב את שארית הדמעות מהלחי של
אחותו. "את סתם מזיקה לעצמך שאת באה אליהם... כשרינה שם," תיקן
את עצמו, כדי לא להישמע מסכסך בין אב לבתו.
"נראה לך שאני פוחדת מרינה?" ולא שיקרה.
היא פחדה הרבה יותר ממי שחיכה להם למטה, ברכב.
הוא באמת יכול היה לגעת בכל הנקודות הרגישות שלה. כמו אהבה
ראשונה, למרות שהוא לא.
האהבה הראשונה שקעה בעבר הרחוק, בשיא נעוריה. לפני שהיא הכירה
אותו והתאהבה בו.
דווקא עכשיו פתאום חשבה על ההוא, לא ברור למה. אולי בגלל אפי
היא קיבלה את הפלשבק הזה... אפי באמת מזכיר אותו קצת בהתנהגות.
הילדים האלה של רינה... לפעמים היה קשה לה להפנים שגם הם אחים
שלה. כמו שלומי, באותה מידה.
בקיצור, הסיפור ההוא... היא הריצה אותו בראש כשהם היו במעלית,
בדרך לנועם שמחכה למטה באוטו.
למה היא חשבה עליו? אולי כניסיון נואש לברוח מהרגשות שלה כלפי
נועם שהציפו אותה יותר מתמיד.
"אני מתפלא עלייך," אמר שלומי פתאום. "את לקחת יותר מדי קשה את
התאונה הזאת. ממתי את רגישה לדברים שקורים בעבודה?"
"אין לי מושג," מלמלה בחוסר עניין להמשיך את השיחה הזאת. "יש
לי הרגשה שעשיתי משהו יותר נורא ממה שזה נראה."
"ביצעת מרדף אחרי עבריין והוא איבד שליטה על ההגה ושילם בחייו.
זה הכול," הפטיר שלומי, לא מסוגל לשמוע את אחותו מחמירה עם
עצמה.
"הוא היה רק ילד..." היא מלמלה.
"רק ילד," גיחך שלומי. "שינוח על משכבו בשלום, אבל מי כמוך
יודעת איזה ילדים יש היום."
יש, לא חסר. היום ילד בן שתיים עשרה יכול לדקור אותך עם סכין.
אבל זה לא אומר ש...
וזה בכלל לא מה שהדאיג אותה. למעשה, היא בכלל לא הבינה מה זה
היה. אבל משהו נשבר בתוכה עם המוות של הנער הזה, וגם במחשבות
הכי נסתרות היא לא יכלה לדעת, על מה ולמה כל-כך כואב לה.
אולי הוא ידע... אלה בשמיים, בדרך כלל יודעים הכול. או שלא.
"הכול בסדר, שלומי," חייכה אליו, והם כבר התקרבו לרכב שבו חיכה
נועם - והחיוך שלו הסיח סופית את דעתה.





פרק 6

"מה אפשר לעזור לך?"
הוא הרים את הראש פתאום. נבהל קצת. לא ציפה שהשוטרת הצעירה,
השחומה, מאחורי הדלפק תפנה אליו.
"אני מחכה למישהו," ענה בשקט, לא מרגיש בנוח להגיע מרצון למקום
הזה. הוא אף פעם לא חיבב את המשטרה, את השוטרים וכל מה שקשור
לזה. טוב, כמו הרבה אזרחים אחרים.
"למישהו?" היא מנסה ליזום שיחה, קלט. בתור אחד שרואה במשטרה
משהו מאיים, שלילי, היה לו קשה להפנים שהילדה הזאת שיושבת שם
מדברת אליו בידידותיות. שירן, קרא את השם על הסיכה הנוצצת.
מדים מגוהצים, חדשים. סיכות בשיער החום והמדורג. קטנה כזאת,
קופצנית. חמודה. לא הטעם שלי, קבע סופית. וגם שוטרת.
"למישהי, יותר נכון," הרים את העיניים. "תוכלי אולי לעזור
לי?"
"בשמחה," שירן בהתה בגבר שמולה. צעיר, נראה טוב. וגם מוכר
מאיזה מקום.
היא לא חשבה על זמר או שחקן, אלא על עשרות אנשים שהיא ראתה
בשטח, בתחנה, מגיעים כבולים באזיקים... פורצים, שודדים, גברים
מכים. אבל לפי הניסיון הקצר שלה, היא שיערה שהוא לא עבריין.
עבריין לא יבוא עם פרצוף כזה רגוע וחולמני. ולא יפנה באדיבות
כזאת ליומנאית.
"נטלי... יש לכם שוטרת בשם נטלי?"
אה, נטלי, חיוך מתוק נמרח על פניה. מעניין מאוד... עכשיו זה
באמת נהיה מעניין. אותה הוא מחפש, הבחור הזה עם פרצוף של בעל
פיצוציה שהשתחרר מהכלא ורוצה להתחיל חיים חדשים. אבל הוא בכל
זאת מוכר... גם הקול שלו... טוב, בטח יש הרבה כאלה. עיניים
משהו בין ירוק לחום דבש, רכות, חודרות. שחום. בטח יש ביניהם
משהו. או היה. נועם ישמח לדעת מזה. וגם שלומי, חייכה שוב לעצמה
במתיקות ארסית.
"כן... הרווחת," המשיכה לחייך. "היא פה. בעוד שנייה צריכה
להגיע. תחכה לה."
"תודה," הוא הנהן בראשו.
יותר מזה, היא אפילו לחצה על מכשיר קשר שהיה מותקן מולה.
"נטלי מאזינה?" שאלה בקול מתוק.
"שדרי, שירן," נשמע קול, שלא השאיר אצל אדי ספקות. זאת היא, לא
פחות ולא יותר. נטלי. נטלי שלו.
"תגיעי ליומן, מחפשים אותך, קיבלת?"
איזה טרחה, חשב לעצמו. הוא לא ידע כמה משתמשים במכשיר קשר, גם
בשביל דברים כאלה.
"רות עבור," ענתה נטלי בקול עליז, ותוך חצי דקה יצאה ללובי של
התחנה.
וכמו שהיא, נעצרה במקום.
זה כבר היה יותר מדי הזוי.
והוא הסתכל עליה, לא מאמין. היא גדלה, פניה קיבלו צורה קצת
יותר חדה מהפרצוף הנערי שהיה לה כשהוא היה אתה, לפני כמה שנים
טובות, והוא חשב לעצמו שאם היה פוגש אותה ברחוב, לא היה לו
אומץ אפילו להתחיל אתה - היא נראתה כל-כך שלמה, בטוחה בעצמה,
לא מתפשרת. ובטח לא הייתה מסתכלת על אחד כמוהו. אבל כאן זה היה
שונה - זה היה הוא, אדי.
היא הסתכלה עליו, מקווה שטעתה, מנסה להדחיק את העובדה שזה
הוא.
"נטלי, הכול בסדר?" איזה כיף, בלגן, שירן חגגה בלב. דבר כזה
צריך לצלם. "לקרוא למישהו?"
"אל תדאגי," נטלי העיפה לעברה מבט קפוא. "אני מכירה אותו."
"בטוחה?" איזה יופי, איזה קטע חזק.
"מאה אחוז. בוא החוצה," סימנה לו עם הראש על הדלת. ויצאה. והוא
אחריה, כמו אילם. כמו גולם.
היא הדליקה סיגריה ארוכה. ממתי היא מעשנת, הוא לא הבין. כמה
שהיא שונה. יפה, חודרת, אבל שונה.
הוא הוציא מהכיס קופסת מלבורו אדום, והדליק גם. והסתכל עליה.
ואז היא הסתכלה לו בעיניים, בפעם הראשונה.
והוא זיהה אותה. העיניים האלה לא השתנו. כן, זאת היא, נטלי
שהוא אהב, ובעיקר, שאהבה אותו. שוב נדהם מחדש מהעיניים האלה,
בצבע טורקיז ,של ים ביום בהיר, עיניים שהוא לא יכול היה להתנתק
מהן בזמנו.
והיא הסתכלה עליו ברתיעה, זה היה ברור. אולי קצת שנאה. למה הוא
צץ שוב? היא התפללה תמיד לא לראות, לא לשמוע ולא להרגיש אותו
יותר. בכתה בלילות, ביקשה לעקור אותו מתוכה. והצליחה, בסופו של
דבר - הזמן היה התרופה. חייה השתנו.
"את עסוקה?" שאל פתאום. "אפשר לדבר אתך?"
הנה, הוא מבקש לדבר אתה. פעם היה עושה לה טובה ומתקשר אליה,
מרגיש מלך במערכת היחסים הקשה הזאת. והיום היא מסתכלת עליו,
וברור שמילה אחת או תנועה לא במקום - היא תשרוף אותו במבט,
במילים, היא תשחט אותו כמו תרנגול, ותדבר אתו בתקיפות,
בביטחון, כמו שהיא דיברה בטלוויזיה. כמו שהיא בטח מדברת עם
אזרחים, עבריינים. לא כמו שהיא דיברה אתו פעם, עם הבעת פנים של
ילדה מאוהבת.


"איפה נטלי?" נועם כרגיל צץ בלובי, גבוה ומרשים, שאי אפשר
להתעלם מנוכחותו.
"יצאה כבר," שירן חייכה בחיוך מסתורי. בטלנובלה הזאת, שמתרחשת
בתחנה, הכי כיף להוסיף שמן למדורה. "מה חשבת, שהיא תחכה לך?"
וקרצה לו, מבינה שהבדיחה הייתה גרועה.
"מתי?" הוא ענה במבוכה קלה, מבין שזה באמת נשמע מוזר.
"משהו שאח שלה ישמח לדעת," היא כמעט התפוצצה מרוב תענוג. "היא
הלכה עם מישהו."
"אה, נראה לי שזה..." ניסה להפגין בקיאות ולא הלך לו. "איך הוא
היה נראה?"
"איזה אחד..." אמרה. "אחד שנראה כאילו אמרו לו להגיע למעצר
והוא חיפש איפה זה."
"אה..." הוא פלט בטון חינוכי. "למה את מדברת ככה?"
"קיצר, אני לא יודעת לאן היא הלכה אתו, אבל הוא בא לחפש אותה,
אמר שהוא רוצה לראות אותה," היא הוסיפה פרטים בלי חשבון.
"קראתי לה, והיא ראתה אותו והייתה מה זה מבסוטה... נראה לי שזה
חבר שלה, לפי איך שהיא הסתכלה עליו."
נועם התבלבל לגמרי, מנסה לשמור על הבעת פנים כלשהי, והעיוות
הזה לא חמק מעיניה החדות של שירן.
"מה קרה, אסור לה? אף פעם לא ראיתי אותה עם מישהו, והופתעתי,
כזאת יפה ואין לה חבר? עכשיו אני רואה שהכול בסדר... כנראה זה
מישהו חדש."
שירן לא הייתה טיפשה. היא הבינה שהבחור המוזר יחסית לסביבה
שאליה הייתה רגילה בתחנה, לא היה חבר של נטלי ולא נעליים. גם
לא מאהב. גם לא אחד שרוצה להתחיל אתה. הוא יותר נראה כמו מישהו
שמכיר ורוצה אותה כבר שנים, ולא יודע איך להגיד את זה. או אקס
שרוצה לחזור. המבט שלו היה ארוך מדי, והוא נראה מהסס. זהו,
כנראה אקס. אולי יש לה בכלל עבר אפל? אולי היא הסתובבה עם
עבריינים פעם, או שבעצמה הייתה עבריינית?
לא, תיקנה את עצמה שוב. זה בטח משהו יותר מורכב.
אבל אפילו בלי להבין את העניין עד הסוף, הרגישה צורך לזרוק
משפטים. ולבחון תגובות. בגלל סוג של אינטואיציה, היא הרגישה
בתת מודע שיש כימיה נדירה בין נטלי לנועם. משהו בטוח יש שם.
הוא מכיר אותה שנים, הם עובדים קבוע באותה ניידת, הוא חבר של
אחיה ובא אליהם הביתה. אילו הייתה במקומה, הייתה מתאהבת בו כבר
מזמן, וזה לא פחות הגיוני, עם כל הצער שבעניין, שנועם יתאהב
בנטלי. בקיצור - חייבת להיות פה טלנובלה.
"את עם הפה שלך," נועם ניסה לצחוק. "כל דבר את צריכה לדעת,
תגידי לי?" התקשה להסתיר את הבזק העצבים שמילותיה עוררו בו.
"בשביל מה אני יושבת שלוש פעמים בשבוע ביומן?"
"צריך להוציא אותך קצת יותר לשטח," נועם אמר, והתכוון לזה
ברצינות. היא הייתה בקבוצה שלו, והדבר היה בשליטתו. "מרוב שאת
יושבת פה, נהיית יותר מדי רכלנית."
"אני? חס ושלום, נשמה," היא צחקה. שום דבר לא מזיז לה.
"בכל אופן, אני מבקש שלא תחזרי על הסיפור הזה," הוא התרכך.
"טוב, שירני? אני יכול לסמוך עלייך?"
"תמיד!" היא חייכה, והמשיכה בשלה, כשהיא מציצה לכיוונו, ושום
הבעה לא חומקת ממנו. הוא מגיב, היא צחקה בלב, הוא מגיב. ביאסתי
אותו רצח עם הקטע הזה. מה יש לה, לנטלי הזאת, שהיא משפיעה ככה
על הגברים? גם האורח המסתורי הזה שלה הסתכל עליה כאילו נפל
עליו איזה כוכב. נו אז בסדר, היא יפה. יותר מאשר יפה, היא
בולטת בשטח. הנה, עדי, החוקרת, גם מהממת, גם מוציאה את העיניים
להרבה אנשים... אבל לנטלי יש מראה שמושך את העיניים באופן
אוטומטי.
"נועם," קראה בשקט.
הוא הסתובב אליה עם כל הגוף. והיא שוב בהתה בו. כמה יפה אפשר
להיות?
"לא נראה לי שזה חבר, במחשבה שנייה."
אבל הוא כבר לא הקשיב, והקיש משהו בפלאפון.
הוא יצא החוצה, למדרגות התחנה, והתיישב על המדרגה.
מה ציפית? נזף בעצמו. מה כל-כך מוזר לך פה? מה חשבת, שהיא תחכה
לך? כל גבר שני רוצה אותה. היא צעירה, מלאת חיים, ובטח מלאת
רצון לאהוב. למה שלא יהיה לה את זה? מי ימנע את זה ממנה? בטח
לא אתה, המשיך להטיף לעצמו, לא שלומי ששומר עליה כל-כך, ולא אף
אחד.
אני את שלי פספסתי, אמר לעצמו סופית. אני הייתי צריך לעשות
משהו אז... הייתי צריך לחשוב לפני שהתחתנתי בגיל כל-כך צעיר,
והייתי צריך להיות יותר עקשן. לא לתת לשנים לעבור. עכשיו כבר
מאוחר מדי.
אבל ההודעה כבר נשלחה.
את זה הוא לא יכול היה למנוע.
ולא משנה מה היא תחשוב. שתחשוב שזה בגלל שלומי.
או בגלל התרעות על חטיפת אנשי בטחון ולובשי מדים.
שתחשוב מה שהיא רוצה.
אני כועס, תפס את עצמו פתאום. עליה, על עצמי, על כולם.
"נועם," ראה לפתע את שלומי מול עיניו. "מה יש לך? אתה נראה חצי
מת."
"אה, אחי," נועם הגיב באיטיות. "אני עייף... אבל לא נורא,
סיימנו משמרת, אני עף הביתה."
"איפה נטלי?" שאלה צפויה. הוא יותר אובססיבי כלפיה ממנו.
"הלכה עם חברות שלה, אני יודע?" גמגם.
"לא לקחת אותה הביתה?"
"לא, היא הלכה לבד. אבל זה בסדר, היא בטח תחזור מוקדם."
"כן, שטויות. אני סומך עליה," שלומי צחק.
נועם לא יכול היה להתאפק יותר. הוא הסתכל על החבר שלו, וידע
שהוא חייב להתוודות על הכול. שהוא לא יכול יותר.


"נטלי, תשמרי על עצמך. אני דואג."
היא הביטה במסך הפלאפון, עם חיוך עצוב, כמעט נסתר.
"מה זה, מי שלח לך הודעה?" אדי, שישב מולה, בשולחן זוגי בבית
קפה, בצד של המעשנים, לא הפסיק להסתכל עליה, לעקוב אחרי
תנועותיה.
"אחי," היא מלמלה.
"אז מה את בהלם? אחיך בטח לחוץ שהלכת והוא לא יודע לאן."
"אדי, אני לא ילדה קטנה. אני יכולה להסתדר לבד, בלי אחי,
ובלי..."
"בלי מי שידאג לך?" קרא אותה.
"בדיוק."
"חוץ מזה אני נמצאת בידיים טובות, לא?" ניסתה להתבדח. כן, בטח,
ידיים טובות. הידיים האלה, ובכלל הבן אדם הזה, גרם הרבה צרות.
לקח את תמימותה, את האמונה שלה באהבה טהורה, חלק ענקי מהאופי
העדין שלה, של ילדה שלא יודעת מהו רוע. הוא היה האבא של העובר,
שנוצר ברחמה בזמנו, ושבצער וכאב חסרי גבול היא נאלצה להפיל, כי
פחדה מהתגובות של שלומי ואביה. פחדה בעיקר שיפגעו בו, באדי.
היא הכירה טוב מאוד את המנטליות שלהם, שלה עצמה לא היה כלום
ממנה.
"נטלי," קולו נהיה צרוד. "אני צריך לבקש ממך כל-כך הרבה
סליחות."
"אין על מה, אדי." למרות הכול, הייתה מתיקות מסוימת בלגלגל את
השם שלו על השפתיים. מתיקות מהולה בכאב.
"בטח שיש." הוא לקח את היד שלה, והיא לא משכה אותה. המגע שלו
לא הכאיב לה עוד, הוא פשוט לא השפיע עליה.
"את בטח שונאת אותי וכל מה שקשור אליי... כל מה שאני מזכיר לך,
אני יודע. הרסתי לך את החיים."
"תאמין לי שלא." היא התקוממה. החיים שלה הרבה יותר יפים מאז
שהוא יצא מהם.
"כי אני רואה אותך ואת מה זה קרה," הוא המשיך. "זה בצדק, שתדעי
לך. הייתי חרא של בן אדם, ילד שלא מבין מהחיים שלו... עכשיו זה
אחרת, אני התבגרתי, יש לי כסף, אני עושה קריירה, וכבר לא מתעסק
בשטויות."
ממש מעניינת אותי הקריירה שלך, חשבה.
"כל הכבוד," היא הפטירה בקרירות.
"היום אני מוכן גם להתחתן אתך." הוא הגביר את הקול, ואנשים
הסתובבו לכיוון שלהם.
תודה רבה, התעורר בה זעם. למי אתה חושב שאתה עושה טובות? לא
השתנית בכלל. האגו שלך עדיין מנופח כמו בלון. מי ישמע, כאילו
אתה איזה אוצר.
כלפי חוץ, היא רק צחקה.
"זה לא מצחיק, אני רציני." הוא החליט לא לוותר. "ואת סתם עכשיו
סוגרת את עצמך. את אהבת אותי, את לא יכולה להגיד שלא. ואת
יכולה שוב לאהוב אותי... כי הפעם אני ארוויח את זה בכנות...
תחשבי על זה... את לא תצטרכי יותר לעבוד במשטרה... תחיי כמו
מלכה... תוכלי לקנות לך מה שאת רוצה..."
אם היה אומר את המילים האלה לפני כמה שנים, עיניה היו יוצאות
מהחורים מרוב אושר.
היא הייתה עוזבת הכול, והולכת אחריו. עד הסוף.
גם בלי כסף, בלי אוטו יוקרתי, בלי וילה. רק היא, הוא והאהבה
שביניהם.
בכל זאת, זאת לא הייתה אימא שלה, שהייתה נותנת הכול בשביל כסף,
גם אם הבן אדם עצמו לא מי יודע מה מרתק אותה. נטלי ידעה טוב
מאוד על הסיפור של אימא שלה, כי אמה החורגת רינה דאגה לספר לה
כל מה שהיא ידעה. והיא באמת חשבה עליה באותו רגע.
אם הייתה אוהבת את אדי עדיין, אפילו קצת, אם הוא היה מעורר בה
משהו חוץ מגלים של כאב אטום, כמעט בלתי מורגש, על כמה שהחיים
שלה היו מבוזבזים בתקופה שלו, ועל זה שהיא לא מבינה - איך אחד
כזה היה יכול להפיל אותה?
אבל היא ידעה, שלאהוב אותו שוב לעולם לא תוכל.
משהו נשאר בה מהילדה שנפגעה אז, לפני כמה שנים. והילדה הזאת
כעסה עכשיו, רצתה לנקום.
וגם היא, אותה ילדה שאדי היה חלק בלתי נפרד מגופה ומנשמתה,
אהבה כבר את נועם.
נועם, השוטר היפה, שאף פעם לא היה פוגע בה ככה. שלא היה מעז
לנצל את תמימותה. שהיה כורת לעצמו את היד לפני שהיה פוגע בלב
שלה. ששלח לה הודעה שהוא דואג לה.
גם נועם לא יכול להיות שלה... אבל עדיין, רק מתוך מחשבה עליו
אדי עורר בה כעס וסלידה.
"תגיד לי, מה נראה לך?" כמו שהוא צפה מראש, היא תקפה. "שאתה
יכול לקנות אותי עכשיו עם ההבטחות האלה?"
"זה לא מה שהתכוונתי," בכל זאת ניסה להתגונן.
אבל היא כבר התעצבנה. ובכל זאת היה לה את הדם החם של בני
משפחתה.
"לא יודעת למה התכוונת," היא חתכה אותו במילים, בלי רחמים.
"אבל תצא מהסרט הזה. אני לא יודעת למה אתה חושב שאתה יכול
לסובב אותי כמו אז, אבל יש לך בעיה, כי זה ממש לא ככה!"
הוא שתק, והשפיל את מבטו. ידע שאין לו מה להגיד.
"נטלי," מלמל לבסוף. "את הורגת אותי עם המילים האלה," ניסה בכל
זאת לגעת לה בלב.
והשיג את האפקט ההפוך.
"אתה עוד מדבר, תגיד לי? הורגת אותך? שאני לא אזכיר לך מי הרג
פה את מי במשך תקופה מאוד רצינית... ואני אז הייתי בסדר, הייתי
בראש טוב אתך, ולא עשיתי לך שום דבר רע. ואם אז לא היה לך שום
בעיה לשבור לי את הלב ולדפוק לי את החיים, בלי שזה יגיע לי
בכלל, למה אני עכשיו, אחרי כל זה, צריכה להתחשב בך?"
היא צדקה. כמה שהיא צדקה. אפילו הוא הבין את זה. בתכלס, לא
מגיע לו שתסלח, וגם אם היא סלחה, לא מגיע לו שתקבל אותו בחזרה.
איזה מחיר צריך לשלם על טעויות שעשית בתור ילד, חשב לעצמו. איך
היא לא מבינה שעם הזמן שעובר, אנשים משתנים?
"אדי, זה לא שהשתנית," היא התרככה קצת, על פניו. "אתה עדיין
אותו בן אדם שהיית, אני רואה את זה. אני לעומת זאת המשכתי
הלאה, כפי שאתה רואה."


המשרדים של החוקרים כבר שימשו לנועם בעבר כתאי וידוי, אחרי
שהוא שפך את לבו אינסוף פעמים גם בפני עדי וגם בפני שלומי, שני
חוקרים תותחים שידעו להוציא ממנו את הפריקות האלה מהלב. אבל אף
פעם לא נאלץ להתוודות "תחת אזהרה", על משהו כל-כך חמור, בפני
שלומי.
הוא לא באמת פחד ממנו, כמו חלק מאנשים. הוא ידע שגם אם שלומי
משדר את זה קצת באופי שלו, הוא לא יגיע לביתו לאיים עליו עם
בני משפחה מורחבת, לא ידקור אותו עם סכין ולא ינפח את הפרצוף
שלו במכות. בכל זאת, הוא שוטר, והיה אדם די שומר חוק. אבל
צעקות עד לב שמים הוא יכול לשחרר. ועצבים לא חסר לו.
ובתור חבר טוב שלו שהוא מת עליו, לא היה רוצה לגרום לו
להתעצבן.
"חופית," קרא לנערה שישבה במשרד הכי גדול, של הקצין, שבדיוק לא
נמצא, ושיחקה במחשב. "תעשי מצווה."
"מה?" היא קמה, מחייכת מפה לאוזן. סוף-סוף מישהו באמת צריך
ממנה משהו.
"תעשי לנו קפה... שחור עם סוכר אחד לשנינו."
"מה אני, הפקידה שלך?" היא צחקה, ובהתה בנועם, מנסה לראות אם
הוא שולח מבט לכיוון שלה.
במצב אחר הוא היה נוזף בשלומי על זה שהוא מסנג'ר את הילדה
המסכנה שגם ככה קיבלה בשירות שלה במשטרה תפקיד מעיק - פקידה
במשרד של חקירות. היא כבר רצתה לחזור לצה"ל, אבל ידעה שאם כבר
להיות פקידה - עדיף במשטרה. אבל עכשיו נועם היה מוטרד מדי,
שקוע במחשבותיו, ולא ייחס חשיבות, ולא הציע להביא קפה בעצמו.
"בחיאת, מאמי," שלומי התחנף לרגע. "תעשי טובה."
"טוב נו," היא יצאה מהמשרד לכיוון המטבחון, כשהיא לא מסירה את
עיניה מנועם.
"היא כל הזמן מסתלבטת עליי," צחקק שלומי. "היא לא הייתה מביאה
לי אם לא היית פה."
"מה לעשות שאני כזה יפה ואתה לא," נועם ניסה להתבדח.
"נזק אתה," סיכם שלומי. "אני צריך לקחת אותך אתי למקומות, כדי
שתתחיל עם בחורות בשבילי."
אני נשוי, רצה להגיד, ועצר.
חופית נכנסה עם הקפה, שמה את שתי כוסות הקלקר על השולחן בתנועה
דרמטית וחזרה למחשב שלה.
נועם סגר את הדלת של המשרד.
"על מה רצית לדבר אתי?" שלומי היה קצת במתח, אבל לא התרגש.
נועם, לעומת זאת, התהפך מבפנים. ושתק. הסתכל על חברו, ולא ידע
איך להתחיל בכלל את הווידוי. מה הוא יגיד לו? שהוא אוהב את
אחותו? שאחותו מעסיקה את המחשבות שלו עשרים וארבע שעות ביממה?
למרות שהוא נשוי, למרות שיש לו ילדים, למרות הכול?
"על אחותך," הוא פלט, מפחד לא להתחרט.
"מה יש לאחותי?" שלומי מיד נהיה מתוח, והתרומם קצת מהכיסא.
"לא," נועם הניח יד גדולה על כתפו. "הילדה בסדר. תירגע."
"בטוח?" משהו כבר חדר ללבו, מין פחד, כמו נחש ארסי קטן וקטלני.
והוא התקשה להשתחרר מזה.
"כן, אחי," נועם סחט מעצמו חיוך, כדי להחזיר לשלומי את מצב
הרוח הרגוע. "זה לא משהו שקרה לה."
"אה... אז מה זה, דבר כבר," שלומי דיבר קטוע, עצבני.
"אתה זוכר שאמרת לי פעם... כשרק הבאת אותי אליך הביתה פעם
ראשונה, שאני לא אתקרב יותר מדי לנטלי?"
הנחש הקטן הפך לגדול, הקיף מכל הכיוונים את לבו המכווץ מפחד של
שלומי, וכבר לחץ, כבר חנק. הוא הרגיש, הדברים היו כמעט ברורים,
הערפל התבהר לו מול הפרצוף, כאילו הוא הולך לקבל תשובה על אלף
שאלות, והתשובה הייתה חונקת, כמו הנחש הזה ששמו פחד.
לא, הוא לא יילחץ. ולא יתעצבן. חייבים להיות רגועים.
"נו, אחי," שלומי ניסה. "ומה הסיפור?"
"הסיפור הוא שאז, כשאמרת את זה... כבר היה מאוחר מדי."
ידעתי, שלומי הכה בעצמו בלב, מחשבותיו הלמו בו כמו פטישים.
ידעתי! בן זונה, לא התאפק. נטלי, אין מה להאשים אותה, היא
הייתה רק ילדה... אבל הוא... החבר הכי טוב שלו... שלומי הסתכל
בו והרגיש שהוא רואה מולו אדם זר, שנוא, כמו החשודים המטומטמים
האלה שמביאים בפניו לקראת סוף יום עבודה שלו והוא מתלבט מה
לעשות אתם.
"לא מה שאתה חושב," נועם פלט, ושלומי נשם לרווחה. התמונה שוב
התבהרה, ושוב הוא ראה מולו את נועם. חבר טוב, כמו אח, שחור
עיניים, עם גומות. איזה גבר, שלומי חשב לעצמו. הוא באמת אח
שלי. רצה לקום ולחבק אותו. הוא הסיר כרגע מלבו אבן עצומה. אבל
שלומי רצה להיות בטוח.
"לא קרה ביניכם כלום? לא נגעת בה נכון? כלום?"
נועם הניד ראשו לשלילה. "כלום," חזר. "אף פעם לא נסחפתי לזה."
תודה לאל, חשב שלומי, וחיוך רחב התפשט על פניו. "אז מה קרה,
אחי? מה היה מאוחר מדי?"
"ישר התאהבתי בה." עכשיו כבר אפשר היה לדבר ברוגע. "על המקום,
איך שראיתי אותה."
שלומי שתק. לפתע הוא נקרע בין רצון להגן על אחותו מפני מחשבות
אסורות של גבר נשוי לבין הבנה עמוקה של מה שהרגיש חבר שלו.
איזה כואב זה, חשב לעצמו. לאהוב מישהי ולא לעשות עם זה כלום.
להתפוצץ בשקט.
טוב, אבל זה היה לפני כמה שנים טובות...
"אחי, לכולנו יש נפילות," הביט בו בהערכה עצומה. "נטלי תמיד
הייתה ילדה כובשת. מדהימה. אני לא מופתע, ואני שמח שזה שייך
לעבר."
"איזה עבר, מה עבר," נועם החליט לדבר עד הסוף. הוא יכול היה
להסכים עכשיו עם שלומי ולשים קץ לשיחה המלחיצה הזאת, אבל הבין
שאם הוא כבר פתח את הקלפים - אז עד הסוף. "כשאני אומר התאהבתי
- אני מתכוון בכלל. לגמרי. עד היום. לתמיד, אני חושב..."
שלומי בהה בו כלא מאמין.
גם חוקר כמוהו יכול להרגיש שהוא בעוד רגע נופל מהכיסא שלו -
כשמדובר בדבר יקר, חשוב כל-כך.
הוא סימן לו עם הראש, שימשיך.
"אני משתגע כבר שנים," נועם הביט בשולחן, מפחד להיתקל בעיניו
של שלומי. "בגלל שאני כל-כך מכבד אותה, אותך, ובכלל, אני
מתפוצץ מבפנים. אתה לא מבין מה היא עושה לי, אחי... היא יושבת
לי בתוך הנשמה ופשוט לא יוצאת..."
הלב של שלומי נצבט.
לא, לא את עצמו הוא הזכיר לו, כי הוא, כפי שנאמר כבר, אף פעם
לא נפל בקסם של אהבה חזקה מדי.
הוא חשב על האימא של נטלי, על רוני.
גם היא עוררה כזאת אהבה מטורפת. בלבו של אביו. גם אביו, עד
היום כואב לו להיזכר בעיניה הכחולות, המקפיאות והממיסות בו
זמנית, של רוני. גם אביו מסתכל על נטלי ומתמלא בעצב מתוק. וככה
גם נטלי, בעיני כולם - חודרת. כמעט חונקת. הוא הבין טוב מאוד
על מה נועם מדבר. ולא רצה לשפוט אותו או לכעוס עליו. כל עוד לא
היה מגע, אין על מה. כל עוד נטלי לא יודעת, והוא הצליח לנהוג
במספיק טקט בשביל להסתיר את זה ממנה - הכול בסדר. מסכן...
שלומי רק קיווה בלב, שהוא ישכח אותה, שהיא לא תהפוך להיות טיפה
מרה בדמו לעד, כמו שהייתה רוני במקרה של אביו.
"אחי, תקשיב לי, כפרה," שלומי הסתכל בו במבט חודר, ונועם הרים
את ראשו, לחוץ ומבויש. "ותבין מה שאני אומר לך עכשיו. אני אוהב
אותך. אתה עשר מבחינתי... אם רק היית רווק, לא היה אכפת לי,
מבין?"
נועם הרגיש שמשהו בתוכו שוקע, בצורה סופנית.
"אני מכיר אותך שנים," המשיך. "אתה עשר. לא מפריע לי שאתה לא
קווקזי, לא מפריע לי שאתה מבוגר ממנה. בכלל לא. זה טוב אפילו.
שלא תחשוב משהו... מבין?"
נועם הנהן בראשו, עם חושך מול העיניים, רואה את התקווה האחרונה
שלו דועכת מול עיניו.
"אבל כל עוד אתה נשוי, אין מה לדבר," שלומי סיים ברוגע,
בעדינות, בשקט, כמה שהוא היה יכול.





פרק 7

משקפי שמש שחורים הסתירו את עיניה, המנופחות מדמעות, חולצה
אפורה שאלוהים יודע כמה היא עלתה... פן מוקפד, שער בלונדיני
(צבוע, כדי להסתיר שערות לבנות שכבר התחילו לבצבץ), ציפורניים
ארוכות, מסודרות. היא הציצה במראה. וכבר לא חייכה לעצמה.
הריקנות שבה הייתה עצומה, וכל מה שהיה לה מול הפנים היה הפרצוף
של הבן שלה, ילד צעיר, יפה, שנהרג ככה, בשיא נעוריו, בגלל
שוטרת מטומטמת.
סוחר סמים? היא סירבה להאמין לזה. וכעסה. איך השוטרת, הטיפשה
הבלונדינית הזאת, אומרת בטלוויזיה שהבן שלה, ניר שלה, היה סוחר
סמים? בטח עישן ג'וינטים עם חברים, והם ניפחו את זה. כאילו
שהיא לא הייתה עושה את זה, בגילו. בארצות הברית. כן, בטח - הבן
שלה סוחר. הוא היה ילד ממשפחה טובה, של אנשים מבוססים
ומסודרים. סוחר סמים - זה משהו שיכול לקרות לשלומי, האח הגדול
של הבת שלה. בסביבה שלו זה הגיוני. אבל בסביבה שלהם?
הרכב שלה, צהוב, מבריק ועם גג פתוח, שט על הכביש, והשמש של
תחילת השקיעה עדיין סנוורה אותה.
היא תשלם על זה, השוטרת. עכשיו, כשעבר כבר חודש, והיא יצאה
מההלם, ומבינה מי אשם פה - היא תשלם ביוקר. אחרי קצת מאמצים
היא הצליחה לברר לאיזו תחנה היא שייכת... ומה השם שלה...
כמה שקשה להאמין לזה, השם לא צלצל לה מוכר. האסימון לא ירד.
חוץ מזה, היא הייתה בטוחה שהבת שלה רשומה על שם המשפחה שלה
(היא לא ידעה שראובן שינה את זה). הבת שלה הייתה נטלי גרוסמן,
בטח שלא אבייב. בטלוויזיה ובכתבה, לא ראו טוב את הפנים של
השוטרת, היא לא הסתכלה ישר למצלמה. בלונדינית מטומטמת, זה מה
שרוני קלטה. וכל מה שהיא רצתה היה לתפוס את המטומטמת ולהגיד לה
בפרצוף כל מה שהיא חושבת. אולי להביא לה סטירה, מצלצלת כזאת.
ולהישבע לה שהיא לעולם לא תוכל לישון עם מצפון רגוע, אחרי
שהרגה את הבן שלה.
כשהיא חנתה מול התחנה, אנשים בהו בה כלא מאמינים. יותר נכון
ברכב שלה. גם שני שוטרים שעישנו סיגריה בכניסה. באזור שבו היא
גרה, אפילו סחטיין לא היו אומרים, אבל פה כל מי שעבר פשוט
הסתכל על המכונית שלה במבט יותר חושק ממה שמסתכלים על בחורה
יפה שחולפת ברחוב עם לבוש חשוף.
"כן, גברת, מה אפשר לעזור לך?" אחד השוטרים פנה אליה, בוחן
אותה במבט מסוקרן, כשהיא עלתה במדרגות.
"אני צריכה לדבר עם שוטרת אחת," היא לא הסתכלה על השוטר אלא
פנימה. "נטלי אבייב... היא נמצאת במקרה?"
השוטרים החליפו מבטים מופתעים.
"באיזה נושא את צריכה אותה?" אחד מהם שאל פתאום בתקיפות.
ואז היא הרימה את מבטה ונפגשה עם זוג עיניים דבש, חודרות,
חשדניות. זיפים שחורים ועמידה מלאת ביטחון עצמי. העיניים נראו
לה מוכרות, כל השאר - לא.
"בזמן האחרון אחותך נהייתה מפורסמת," פלט השוטר השני.
"אה, מדובר באחותך?" רוני הרגישה איך גלי עצבים תוקפים את כל
גופה.
"מה את צריכה ממנה?" השוטר נראה כבר כועס, וגם הוא הסתכל עליה
כמי שמנסה לזהות פרצוף מוכר. והיא איבדה לפתע את הביטחון,
אפילו שהוא נבע מהכאב שבעניין, כי המבט שלו, שנראה מוכר לה
מרגע לרגע, כאילו שרף בה משהו.
"מה את צריכה מנטלי?" הוא חזר. "היא עסוקה עכשיו, תגידי לי
ואני אמסור לה."
חוצפן, חשבה לעצמה רוני. חוצפן וגס רוח. טוב, מה את מצפה
משוטר, תיקנה את עצמה. והבינה, סוף-סוף, את מי הבחור מזכיר לה.
את החבר ההוא שהיה לה לפני שנים רבות, הבחור הקווקזי שהציע לה
ארמונות אבל פתאום התרושש וכבר לא עניין אותה. אבל שטויות...
"אתה יודע מי אני?" פלטה פתאום. "אני רוני אגמון, אימא של..."
הבחור שנהרג בגלל אחותך, היא התכוונה להגיד.
פתאום שלומי העיף בה מבט מהיר... כאילו הכול הסתדר לו בראש...
"רוני?" הוא חזר.
היא הסתכלה עליו, מרגישה פתאום תחת אש.
"אימא של נטלי?" הוא המשיך לשרוף אותה עם העיניים.
"מה נטלי?" היא מלמלה, כבר מבינה לאן נושבות הרוחות.
"את רוני, אימא של נטלי?" הוא ניסח את השאלה יפה מאוד, וסימן
לשוטר שאתו שישאיר אותם לבד. הבחור הבין, טפח על כתפו ונכנס
פנימה.
"מה אתה רוצה? אני לא מבינה," היא הביטה ברצפה.
"את יודעת מי אני?" חיקה את הטון הקודם שלה. "את מזהה?"
היא שתקה.
"תרימי, תרימי ת'ראש," הוא בהה בה כמו מטורף. זאת היא, ללא
ספק. היא השתנתה הרבה, התבגרה מאוד, אבל תווי פנים כידוע לא
משתנים. והבלונד הזה שכבר לא נראה טבעי, היא בטח צובעת שערות
שיבה... היא עדיין אישה יפה, ללא ספק, אבל היה קשה לזהות אותה.
והאוטו הזה שהיא באה אתו, חלום של כל אדם סביר... והיהלומים על
האצבעות המטופחות... אי אפשר לטעות. זאת רוני. איזה מזל שאבא
לא רואה אותה, חשב.
"את לא מזהה אותי?" חזר. "בסדר, גם אני התבגרתי קצת מאז...
עברו יותר מעשרים שנה, לא?"
היא החווירה.
"רוצה מים?" הוא גיחך. "עזבי אותך שטויות. אם את עדיין לא
הבנת, או שאת לא רוצה להבין, אני הבן של ראובן."
היא הרימה קצת את הראש והסתכלה בסיכת שם הנוצצת שמעל הכיס
הימנית של החולצה הכחולה. שלומי אבייב... לא התחבר לה הפרצוף
הקשוח של השוטר עם הילד הקטן, הבן של ראובן. או שמא היא סירבה
להאמין, שחלפו כל-כך הרבה שנים מאז הסיפור שהיה לה עם אביו.
סירבה להאמין, ששלומי הקטן, הילד החמוד שהיה נותן לה לשחק לו
בשער והייתה קונה לו מתנות, הוא השוטר שעומד מולה - כבר גבר,
ודרך אגב לא בן עשרים. ולא בן עשרים וחמש. הפנים כבר איבדו את
האור של הנעורים.
"יופי. קלטת," שלומי הפטיר בטון קודר. "עכשיו תשמעי לי טוב.
אני לא רוצה שנטלי תראה אותך ואני לא מתכוון לקרוא לה. את
איבדת אותה מזמן."
"אני בכלל התכוונתי..." היא הרגישה שהאדמה רועדת מתחתיה
ומאיימת לבלוע אותה. התכוונתי לבוא להגיד לה... הבן שלי,
ניר... הוא נהרג..."
"אההההה," האסימון נפל, ושלומי הסתכל בה כעת במבט אחר, קצת
פחות אגרסיבי. "אז בעצם באת לבוא בטענות לשוטרת שגרמה למוות של
הבן שלך?" מה לעשות, שלומי היה חוקר. הטון הזה מאוד התאים לו.
"ובעצם לא ידעת שהשוטרת שבאת להיכנס בה, היא הבת שלך, נכון?"
מילים כמו סכין.
"לא ידעתי שום דבר," מלמלה רוני. "אני רק יודעת שהבן שלי..."
"אני בכל מקרה לא מוכן שתדברי אתה," הוא חזר. "ואני מבקש שתלכי
מפה, לפני שהיא תראה אותך."
רוני לא זזה ממקומה.
"תגידי לי את," עיניו התרככו פתאום. "יש לי זכות מוסרית לבקש
ממך ללכת?"
רוני הביטה בו במבט ארוך, והוא ראה שהעיניים שלה בכלל לא
השתנו. הן עדיין כחולות, רק שעכשיו הן מוקפות קמטים.
כשהיא כבר לחצה על השלט של המכונית, נטלי יצאה החוצה.
"וואי, איזה אוטו!" היא פלטה אנחה. "שלומי, תקנה לי אחד
כזה..." והניחה את ראשה על כתפו השרירית של שלומי, והוא חיבק
אותה.
"מה קורה, נסיכה?" הוא עבר על שערה האסוף.
"זאת האישה שחיפשה אותי? מה קרה, היא התחרטה?"
"כנראה," שלומי לא העז להסתכל לאחותו בעיניים.


ניידת עם כחולים מהבהבים טסה על הכביש המהיר ביציאה מהעיר
לכיוון האזור הכפרי, בתוך לילה שחור ומעונן. שוטרת צעירה על
ההגה, שוטר גבוה ולשם שינוי רציני לצדה. הלילה נראה מנבא רעות,
אבל למעשה הם בסך הכול נסעו לאסוף שוטר מאחד המושבים הסמוכים.
"רוצה שאני אנהג, נטלי?" נועם הסתכל עליה, מתקשה להתנתק
מיופייה. "את נראית קצת עייפה."
"עזוב, בעוד דקה מגיעים. ניתן לשרעבי לנהוג כשהוא יעלה."
"תגידי..." הוא היסס. "מה יש לך בזמן האחרון?"
"לי?" היא הציצה בו, יודעת טוב מאוד מה יש לה ומעמידה פנים
שכלום לא קרה. "מה יש לי?"
"את מוזרה..." הוא חייך בחיוך מתנצל, מפחד להרגיז אותה. "לא
כמו שהיית פעם. וזה לא מאז התאונה ההיא."
"כשאתה אומר פעם," באיזשהו מקום, היא נהנתה לנגן על המיתרים
הרגישים האלה, "למה אתה מתכוון?"
"בקורס, אני יודע... לפני שחזרנו לעבוד ביחד... בעבר, קיצר."
"נועם, אנשים משתנים," היא חייכה בעצבנות קלה. "הדברים משתנים.
הרגשות. אני בהחלט השתניתי."
"את כועסת עליי בגלל משהו?" הוא נגרר למשיכת תשומת לב ילדותית.
"את מרוחקת ממני בטירוף."
בטח שאני כועסת, חשבה בלב. על זה שאתה כזה מהמם, אמיתי, מסנוור
את חושיי. על זה שאתה נשוי ולא יכול להיות שלי. על זה שיש לך
שני ילדים עם אישה אחרת. על זה שנכנסתי לחייך מאוחר מדי. על זה
שהייתי הורגת בשביל להתחלף עם אשתך. על זה שאתה מאושר בזמן
שאני אוכלת את הלב.
"נטלי?" הוא קרא לה, ראה שהיא שוקעת במחשבות.
"נועם, אל תתייחס, אני מרוכזת בנהיגה," היא זרקה, והוא קיבל את
זה כבקשה להפסיק לחקור. ושתק.
מחשבות חבטו בלבו, בעטו בו, טלטלו את כל כולו. היא ילדה קשה,
רק האל יודע מה רץ לה בראש. על מה היא כועסת, אם בכלל. ועל מי.
ולמה היא מסתכלת עליי כל-כך מוזר? ולמה אני, עדיין, כל-כך רוצה
אותה?
"נטלי," נמאס לו פתאום, בבת אחד. "תשמעי, אני צריך לדבר אתך.
בשקט, ברוגע, בלי לחץ של עבודה. ורצוי בהקדם האפשרי."
היא הרגישה שאגרוף ענקי מועך את הלב שלה.
"אפשר אחרי המשמרת," היא מלמלה. "בעוד חצי שעה מסיימים." רוח
נשבה בחוזקה והיא סגרה את החלונות של הניידת. התחיל לטפטף
גשם.
"איפה נשב? רוצה בית קפה?" משהו חמים התפשט בתוכו.
"נשב אצלי," היא אמרה. "שלומי לא יפריע לנו לשוחח, הוא קצין
תורן. מה, אתה רוצה שחברים של אשתך ילשינו לה שאתה יושב עם
בחורות בבתי קפה?"
לנישואים שלי היא דואגת, חשב לעצמו. אין, אבוד. היא לא אוהבת.
אין סיכוי בעולם.
אבל היא מוכנה להיפגש, ועוד... ביחידות... אם זו הייתה מישהי
אחרת היה רואה בזה דלת פתוחה לסטוץ מהצד, למרות שלא התעסק בזה.
ובמקרה של נטלי, הוא פשוט התרגש. כמו נער בן ארבע עשרה שמישהי
הסכימה להיות חברה שלו. פרפרים בבטן, והוא הסתכל עליה בקוצר
רוח ובאהבה מטורפת. היא לא שמה לב למבט הזה, עיניה היו נעוצות
בכביש.
ורק הלב שלה ריחף בשמי הלילה כמו פרפר. לא היה אכפת לה מכלום
עכשיו - עוד מעט נועם יישב מולה בשקט, בבית, עם כוס קפה ואולי
משהו יותר חזק, והם יוכלו לדבר. בשקט, בלי שאף אחד יפריע, בלי
שאף אחד יסתכל. בלי לפחד מהשאלות המלחיצות של שלומי... עם כל
הטאבו שבעניין, עם כל זה שהיא הבטיחה לעצמה שלא תעשה שום צעד
כל עוד הוא נשוי - היא אפילו לא ידעה מה התכנון שלה, על מה הם
הולכים לדבר, והיא הרגישה את ריח הפרי האסור מדגדג את חושיה,
מזרים אלף פרפרים לבטן.
שוטר צעיר, נמוך קומה, שחום וחייכן חיכה להם למטה.
"קח, שרעבי, תנהג," אמרה נטלי, והתכוונה ללכת למושב האחורי.
"מה קורה, כפרה?" הוא לא מיהר לנסוע, עמד וחייך אליה. "למה את
יושבת מאחורה? בואי, שבי לידי."
"אין לי כוח לקום," נועם העמיד פני ישן.
"מה קורה, אחי?" הוא קרץ לו, והתיישב בתא הנהג. נטלי רצתה לשים
קצת ראש, כשהיא מאחורה, אבל ההתרגשות לא הניחה לה, והיא שמחה
ששרעבי לא התעקש. היא חיבבה אותו מאוד ובכיף הייתה מדברת אתו,
ואולי אם היה לה מצב רוח לזה הייתה גם מנסה להוציא קצת את
העיניים לנועם. אבל עכשיו היא לא רצתה... עכשיו הם אמורים
לשבת, ויש לו משהו להגיד לה.
הדרך חזרה לתחנת המשטרה הייתה ארוכה כמו נצח, ושניהם חיכו
בקוצר רוח לצאת כבר מהתחנה, ללכת לבית, לשבת, להוריד את
הנעליים השחורות, הכבדות... להוציא את האקדח הכבד מהנרתיק...
לפתוח את כפתורי החולצה הכחולה, להישאר עם טריקו... ולהביט
בעיניים של מי שהכי אוהבים בעולם. היא אותו, והוא - אותה.
"אחי, אני עובד לילה עם שירן," צחק שרעבי.
"רוצה אקמול?" נועם צחק. "יש לי בבית אם אתה רוצה."
"למה, אחי? היא חמודה," ניסה להסביר שלא התכוון לבלבולי מוח
שלה. "הייתי עושה אותה."
נטלי צחקקה מאחורה, בשקט.
"אפשר לחשוב שאתה לא," הוא פנה לנועם עם קריצה.
"לא הטעם שלי, אחי," הוא ניסה לצאת מהשיחה בעדינות.
"הופה, יש לך עיניים רק בשביל אשתך, אה... איזה מזל שאני
רווק."
"חלאס, איציק," נועם החליט לשים קץ לשיחה. "די עם הדיבורים
האלה, יש פה בחורה מאחורה."
"יש פה נסיכה מאחורה," צחק איציק. "איך שלומי קורא לה...
נסיכה, בקול מפחיד כזה..."
"כי היא באמת נסיכה," נועם סיים את הדיון בצורה דיפלומטית, והם
כבר הגיעו לתחנה.
נטלי, עם קצת חשש, מקווה ששום דבר לא ישתבש, נכנסה למשרד של
שלומי.
הוא הרים את הראש וחייך אליה.
"את הולכת הביתה, מאמי?"
"כן..." היא ענתה בשקט. "תקשיב... מתי אתה חוזר?"
"אני לא חוזר בבוקר," הוא אמר. "אני צריך לנסוע לעוד כמה
סידורים, וייקח לי זמן, אני חושב. מה את עובדת מחר?"
"לילה," יופי, היא חשבה לעצמה. השטח פנוי.
"אז יהיה לך זמן לנוח."
"טוב, יאללה," היא התכופפה והדביקה לו נשיקה בלחי. "אני אלך
לקפל את הציוד. אין לי כוח."
"לילה טוב, נסיכה," הוא הביט בה בחום, וחזר להתעסק עם התיקים.
לילה ארוך היה לפניו, והיה לו קצת קשה להסתכל לאחותו בעיניים
ולדעת שהוא ראה את אימא שלה, ולא נתן לה לראות אותה.
כי לא מגיע לה, הפטיר בלחש. היא נטשה אותה, היא הפכה אותה
ליתומה כמעט, בגללה אבא שלהם סובל ולא מוצא שקט נפשי, בגללה
הכול כמעט התרסק ואם המשפחה של אבא לא הייתה מושיטה לו יד ברגע
הנכון - מי יודע איפה שלושתם היו היום. והיא, רוני, המשיכה
בחיים שלה בלי להתייחס בכלל לעובדה שהיא רמסה שלושה אנשים
תמימים וחפים מפשע, רק בגלל שכבר לא השתלם לה כספית להיות אתם.
איזו מין אימא היא... איזה מין בן אדם היא?
ועכשיו הוא כבר הבין למה, בתת מודע, המוות של הנער ההוא כל-כך
הכאיב לנטלי. הוא היה אח שלה, בן של רוני. את זה הוא לא רצה
שהיא תדע לעולם. היא רגועה בדרך כלל, לא משדרת כלפי חוץ שכואב
לה לחיות בלי אימא, יש לה חיים כל-כך עמוסים שאולי אין לה זמן
לחשוב על זה בכלל, והיא בטח לא רוצה לראות את אימא שלה.
ורוני? לובשת בגדים יקרים, נוסעת באוטו חלומי, מסודרת בחיים,
נשואה למיליונר. היא שילמה ביוקר על נטישת בתה. אותה ילדה, בלי
לדעת, הוציאה את גזר הדין שלה לפועל.
שלומי קצת הזדעזע שהוא מסוגל לחשוב ככה, ולהגיד "מגיע לה" על
אישה שאיבדה את הבן שלה בתאונה קטלנית, אבל אז כל ילדותו הקשה
שוב חלפה, כמו סרט ישן ועצוב, מול עיניו, שוב הוא ראה את פנייה
המחייכות וידיה המלטפות את ראשו הקטן, איך היא הייתה שמה ראש
על הכתף של אבא, ואבא נמס כמו מרגרינה בשמש, ואיך לבה נהיה קר
ברגע שהיא שמעה שאין יותר כסף, והיא עזבה את שלושתם מאחוריה
ועברה לקורבן הבא.
"מגיע לה," חזר שלומי. "האישה הזאת היא שטן."


שני המלאכים הקטנים כבר ישנו, כשאור ירח וכוכבים זוהרים
מודבקים על התקרה מאירים מעט את חדריהם. ורק בסלון האור היה
דלוק, ושתי נשים ישבו וכבר היו עסוקות בלחסל מגש פיצה. אחת מהן
- קצת מלאה, עם שער חום וארוך, הבעת פנים רכה ועדינה. השנייה -
שער שרוף עם גוונים משונים, אוברול של היריון מתקדם, כרס
עגולה, ולמרות הכרס - קופסת "פרלמנט" ומצת ורוד לצדה.
"ורד, אני לא יודעת אם להגיד לך את זה," אמרה האישה עם
האוברול. "אבל את ממש אשת ברזל אם את מצליחה לחיות עם בעלך
בשלווה."
"זה כי יש לי בעל הכי מתוק בעולם," ורד חייכה ונגסה בעוד
משולש. "רק נחת יש לי ממנו, תאמיני לי..."
"אני לא יודעת אם תפקידי לספר לך את זה," שוב התחילה החברה
בעדינות.
"לספר מה?" ורד אפילו לא נלחצה, רק הניחה את הפיצה והביטה
ישר.
"טוב... שאחר-כך לא תגידי שאני לא חברה..."
"יאללה, שירה, דברי כבר."
"כמעט תמיד, כשאני רואה אותו עובר בניידת, יש אתו שוטרת."
"שח"מית. החיילות שעושות את השירות במשטרה. אני לא יודעת על מה
את אוכלת סרט. הן תמיד עובדות עם שוטרים. אבל נועם לא..."
"אז דבר ראשון לא נראה לי שהיא שח"מית," שירה נשמה עמוק.
"שיתקנו אותי אם אני טועה, אני יודעת מה זה שח"ם כי בת דודה
שלי הייתה בזה... בת דודה שלי, חן, את לא מכירה אותה מן הסתם
אבל היא הייתה שוטרת מה זה יפה... היא לא הייתה פה, היא הייתה
במרחב איילון... אבל אף פעם לא היו לה שלושה משולשים... אני
יודעת שזה קצת הפוך מהדרגות הצבאיות..."
"נו, מה הקשקוש על הדרגות?" ורד נהייתה חסרת סבלנות. "אז שלושה
משולשים זה באמת לא שח"מית..."
"עזבי את הדרגה," שירה נזכרה מה היא רצתה להגיד. "מדובר באותה
בחורה. כל פעם כמעט. בלונדינית. וצר לי להגיד - הורסת.
לגמרי."
"אההה," ורד נשמה לרווחה. "נטלי. אני מכירה אותה."
"אאוץ'," שירה גלגלה את עיניה.
"זאת אחות של חבר ממש טוב שלו, שלומי," היא צחקה. "אני מבינה
על מה אכלת סרט, זה באמת לא נראה טוב. אבל הם שותפים קבועים
בגלל ששלומי שהוא גם שוטר, פוחד עליה שתעבוד עם אחרים. היא
באמת ילדה יפה."
"את רואה, בגלל זה אמרתי לך שאת אשת ברזל," צחקקה שירה. "את
פשוט לא נגועה במחלת הקנאה."
"זה נועם שלא נגוע במחלת הבגידות. אנחנו נשואים כבר כמה שנים
טובות וכמה שהוא שוטר וכל מה שתגידי - הוא לא בוגד."
"תשמעי, אם בעלי היה רק מתקרב לבלונדה הזאת הייתי יורה בו,"
אמרה שירה בעצבים. "אני לא מבינה איך את סובלת את זה בשקט."
"תראי, נטלי היא לא מופקרת," אמרה ורד, בקול קצת פחות בטוח.
"היא ילדה מבית טוב, ואח שלה שומר עליה כמו שאבא שלי לא שמר
עליי. היא בעצמה לא תתקרב לנועם, וגם אח שלה לא ייתן לה. אני
מכירה אותם." יותר ממה שהיא ניסתה לשכנע את שירה שהרעילה לרגע
את מחשבותיה, היא ניסתה לשכנע את עצמה.
"את כזאת חמודה," שירה צבטה את ורד בלחי. "את סומכת על בחורה
זרה, בימינו, שאי אפשר לסמוך אפילו על אחותך שגדלת אתה מגיל
אפס שלא תגנוב לך את הבעל."
"די, שירה, את עושה לי רע עם הדיבורים האלה," ורד הרגישה שידיה
קצת רועדות. "נועם עוד מעט צריך להגיע הביתה. הוא עבד משמרת
צהריים."
"עם נטלי?" שירה מזגה לה כוס קולה.
"כנראה. אבל די... תפסיקי. לא צריך לחפש את הצרות בכוח. בבית
שלנו אין את זה."





פרק 8

"את עוינת כלפיי בזמן האחרון."
זה הדבר היחיד שידע להגיד באותו רגע, והדבר היחיד שהוא הרשה
לעצמו להגיד.
"עוינת כלפיך? חס ושלום." בלבול שיתק כמעט את כולה, וידיה רעדו
בחולשה בלתי נסבלת. היא ידעה שלא יהיה לה מה להגיד נגד הטענה
הזאת.
זוג עיניים, שנראו לה היפות ביותר על פני האדמה הביטו בה, ברוך
ובשקט, וכאילו ביקשו תשובה אמיתית. חיוך קליל האיר לפתע את
פניו, אותו חיוך שקנה אותה וכבל את כל כולה.
"את מבינה למה אני מתכוון?" הוא הסתכל עליה, מנסה לראות את
התשובה במבטה.
"לא," היא נלחמה בשריריה המכווצים ובקושי הצליחה לענות.
"אני מתכוון, שאת מתנהגת בזמן האחרון כאילו פגעתי בך ואת
מחזירה לי על זה בעקיפין." כל מילה שיצאה לו מהפה הייתה כבדה
כמו אבן. הוא לא האמין שאי פעם יגיע אתה לשיחה כזאת.
היא שתקה. כל-כך נכון... הוא כל-כך צודק... אולי הוא לא פגע בה
במכוון, אבל בזמן האחרון, מאז שהוא חזר, ההרגשה של לראות אותו,
להרגיש אותו קרוב יותר ויותר ולדעת שהוא לא יכול להיות שלה,
שחטה לה את הנשמה, והיא כעסה. על עצמה, על כל העולם, וגם, מה
לעשות, עליו.
בעיניו, המחשבה שהיא כועסת עליו הייתה בלתי נסבלת. הוא, בדיוק
כמוה, ידע שאהבתו כלפיה היא אסורה, ובכל זאת, כמו ילד קטן שלא
מבין את המציאות, הוא רצה לשמור על יחסים ביניהם. כמו ילד, הוא
קינא בבחור שאתו היא הלכה להיפגש באותו יום, וחלם להיות במקומו
- בחור צעיר וחופשי, חופשי לאהוב את הילדה הזאת עד תום. פשוט
לאהוב, בלי להסתכל לצדדים, בלי לפחד, בלי להתמוטט מול המכשולים
האלה, מכשולים חסרי רחמים של זמן ואמת שעומדים ביניהם.
"אני מבין שיש לך חבר..." הוא פלט פתאום.
היא זזה אחורה, כאילו נגעה באש.
"איזה חבר, מה הקשר?" עכשיו היא באמת נראתה עוינת.
"שירן סיפרה לי שהיא ראתה אותך עם מישהו... שבא לתחנה והלכת
אתו..."
תבורכי, שירן, אמרה נטלי בלב, עם חיוך נסתר. שירן והפה הגדול
שלה. טוב מאוד שהיא אמרה לו את זה, למרות שהכוונה שלה בטח
הייתה רעה. גם היא התנהגה בלב כמו ילדה קטנה, ושמחה שהיא
הצליחה להראות לו שהיא יכולה בלעדיו - לא נכון להגיד במקרה הזה
"לגרום לקנא".
אבל לא הצליחה לשקר מול העיניים האלה שהביטו בה.
"זה לא חבר שלי," קולה רעד קצת, והיא השפילה את מבטה.
"אני יכול להיות חוצפן ולשאול מי זה?" נועם חייך במבוכה, מנסה
להישמע סקרן בלבד, כשבתוכו הלב כמעט נשרף.
"טעות של העבר," זו הייתה חצי הצגה. היא ניסתה להראות לו
שהשיחה על אדי מסעירה אותה, כדי שהוא יחשוב שהיא מאוהבת בו ולא
יתחיל לחשוד במשהו אחר.
אבל הוא ישר הבין במה מדובר.
"אהה, זה ההוא?!"
"מי זה ההוא?"
"ההוא שהיה לך סיפור אתו כשהיית בתיכון, החמור הזה?" גם נועם
ניסה להסתיר את סערת הרגשות שבתוכו.
"רק סיפור?" היא המשיכה את המשחק הארור שהוציא אותה מדעתה.
"הסיפור הזה הרס לי את החיים."
נועם היה אדם מציאותי מאוד. וקר רוח. לא סתם הוא היה אחד
השוטרים המוכשרים והמקצועיים ביותר. וכאדם מציאותי, בתור אחד
שידע שאין סיכוי לאהבתו כלפי נטלי, הוא בכל זאת לא הצליח לחמוק
מהמחשבות הנסתרות, האסורות, שאולי, אולי בכל זאת גם היא אוהבת.
ואם היא אוהבת - אפשר לפתוח דלתות.
אבל לא, היא לא אוהבת אותי, הוא חשב לעצמו. אין לה את הרגש
הזה, היא מתנהגת אחרת. והיא חושבת על הבחור ההוא.
"נועם," היא נכנסה פתאום ללחץ פנימי. "הייתי ילדה תמימה לפני
שהכרתי אותו, לא ידעתי מה זה כישלון באהבה, והוא נכנס לחיים
שלי, השחית את כל הטוהר שלי, חתך לי את הילדות ולקח לי את
הנעורים. כמה ששלומי ניסה להגן עליי מהדברים האלה הוא לא
הצליח..."
"מאמי, זה בסדר..." נועם הניח את ידו על כתפה. "את לא חייבת
לספר..."
"אבל אני רוצה לספר!" היא לרגע לא הרגישה, שידו הגדולה, החמה
והאוהבת, בוערת על כתפה השמאלית. "כל הרע שלמדתי בחיים למדתי
אז ממנו... הוא... הוא ניצל את התמימות שלי, הוא ניצל אותי בלי
מצפון... אתה מבין?! גם כשהייתי בהיריון ממנו ... אתה מאמין?
אני עדיין לא יודעת למה הוא בהתחלה אמר לי שהוא אוהב אותי
ורוצה להיות חבר שלי ואחר-כך..."
פתאום היא הרגישה את הלהט של היד שלו. רצתה, מתוך אינסטינקט,
לזוז אחורה, אבל לא הייתה מסוגלת, והוא גם לא מיהר להוריד את
היד מהכתף שלה.
"אם הוא עדיין מחפש אותך אחרי השנים שעברו," נועם דיבר בשקט,
עם הרבה כאב ובלבול. "כנראה שהוא עדיין..."
"הוא אהב אותי," היא אמרה פתאום בביטחון, מנסה להדחיק את הלהט
שמתפשט בגופה מהמגע האקראי הזה שלו. "הוא תמיד אהב אותי אבל לא
ידע איך לאכול את זה... ילד. ואני זאת שסבלתי."
"אני בטוח שהוא עדיין אוהב אותך, כי..." כי איך אפשר לא לאהוב
אותך, נסיכה יפה שכמותך, חשב לעצמו. אם הוא היה במצב של הבחור
הזה, אם אי פעם הייתה לו הזדמנות להיות שלה כמו שהבחור הזה
התיימר להיות שלה, הוא לעולם לא היה מוותר עליה.
"כי עובדה שהוא בא לראות אותך," השלים את המשפט בניגוד לצעקה
שבאה מעמקי הלב.
"לא אכפת לי ממנו," היא אמרה פתאום, לא מסוגלת להתנגד יותר לכל
הרגש המטורף שבתוכה, ואחזה ביד שלו, שהייתה מונחת על הכתף שלה
בכזאת נינוחות וטבעיות. "הוא שייך לעבר כל-כך רחוק, שזה לא
שווה אפילו זיכרון."


"בני, אני מת, בני," הוא רוקן עוד כוסית.
"תפסיק כבר לשתות כמו חמור," בני זרק לפח פלסטיק את הבקבוק
שכבר לא נשאר בו הרבה. "מה, אתה אידיוט?"
"איך הפסדתי אותה, איך? היית צריך לדפוק לי אז משהו בראש, שאני
אקלוט..."
"די, כפרה," בני התיישב לידו, וחיבק אותו. "לך לישון, אחי, מחר
תקום וכל זה יעבור."
"היא כבר לא זיכרון," עיניו של אדי היו אדומות אבל הוא דיבר
בקול רגיל, לא כמו שיכור. "אני ראיתי אותה... איזו יפה היא,
ראבק... עם המדים האלה בכלל... יצאה לי הנשמה כשראיתי אותה...
אתה זוכר אותה?"
"בטח זוכר," בני הנהן בראשו. "גם אז היא הייתה ילדה יפה."
"כן, אחי, אבל היום, אם היית רואה אותה... לא היית מאמין שהיא
התקרבה אליי בכלל אי פעם..."
"נו, מה עכשיו ... התחלנו עם הרגישות?" הרגישות הזאת... חבר
הכי טוב, בן דוד, יותר מאח - ועדיין הוא לא ידע לאכול את
הרגשנות הזאת שלפעמים צצה, והופכת את אדי לבן אדם שאי אפשר
לדבר אתו.
"היא הייתה פעם שלי, אתה קולט? היא הייתה יכולה להיות אשתי
היום... אני נתתי לה ללכת ועכשיו יש לה חיים חדשים והיא לא
סופרת אותי בכלל..."
"קדחת אותי כבר עם הקטע הזה," בני פיהק. "טוב שלא כל שיר שני
שלך מוקדש לזה שנתת לה ללכת ועכשיו אתה מצטער על זה."
"אז את מי אני אקדח אם לא אותך, יא מכוער," מלמל אדי בקול קצת
יותר רגוע. "איפה הבקבוק?"
"לך כבר לישון, אהבל, יש לך הופעה מחר ואתה יושב פה ושותה כמו
גמל מסטול ומחר תבוא להופעה עם עיניים נפוחות והמעריצות
הסתומות שלך יראו אותך ככה..."
"היא אמרה שכבר לא אכפת לה ממני, שאין לי זכות בכלל לפנות אליה
בעניין שלנו, שהיא לא מוכנה להתחשב בי... אין, נהיה לה כזה
פה... היא שחטה אותי, לא ידעתי מה להגיד..."
"בינינו, אחי, היא לא צודקת?" בני הניח את ראשו על הספה, מפהק
בלי סוף, חושב בייאוש על יום העבודה מחר.
"זה מה שהכי חרא - שהיא צודקת. השאירה אותי בלי מילים, הנוכלת
הזאת."
"תכלס, אם הייתי בחורה, לא הייתי מסכים בכלל לדבר אתך. היית
כזה חרא אתה בעבר, שהתפלאתי שהיא לא יצאה עליך ככה קודם."
"תפסה ביטחון, הילדה," סיכם אדי. "אין מה לעשות עכשיו. אני כבר
אחשוב על משהו..." ולא השלים את המשפט. נרדם כמו תינוק.
בני לקח את הפלאפון של אדי, מצא את המספר של נטלי בשיחות
יוצאות. וחייג.
למרות שהוא ידע שהיא צודקת, היה לו קשה לראות את אדי סובל ככה.
הם היו פעם ביחסים טובים, הוא ונטלי, והוא חשב שאולי הוא יצליח
לזרוק לה כמה מילים. אבל הוא ישר הגיע לתא הקולי.
הוא בעצמו לא היה הכי פיכח, לכן, אחרי הביפ, הוא מלמל:
"נטלי, זה בני, בן דוד של אדי, זוכרת אותי, כפרה? תקשיבי, אני
חושב שכדאי שתדברי אתו למה הוא סובל חבל על הזמן, את צודקת שאת
לא שמה עליו יותר אבל אם אולי את עדיין אוהבת אותו, עזבי אותך
מהכבוד והגאווה וכל החארטה, אתם יכולים להצליח ביחד... רק
שתדעי לך שהוא זמר עכשיו ויש לו כסף... והוא מת עלייך..."
וניתק, מבין שהסתבך במילים.
ואדי, מתוך שינה הזויה, חלם חלום מוזר.
הוא ראה ילדה כחולת עיניים ובהירת שער, עם גופייה לבנה ומכנס
לבן, תכשיטים נוצצים ומשקפי שמש יקרים, שולפת פתאום לא ברור
מאיפה, אקדח כבד, מכוונת אותו עליו, ואומרת לו: "זהו, נמאס לי
ממך, אתה תמות!" והוא אומר לה: "ומה עם הבן שלי?"
"הוא לא מכיר אותך," הוא מפטירה בקרירות, ולוחצת על ההדק. הוא
מרגיש כאב אטום בחזה, ושהוא נופל, ומול עיניו רצה מערבולת של
שנים. תמונות מוזרות. וברקע מתנגן השיר הראשון שהוא כתב לה...
ופתאום מתחלף בשיר של תמיר גל... והכאב בחזה חונק אותו, ואז
הוא אומר לה: "את לא יכולה לשקר..." ונחנק...
בני התקשה כבר להירדם. אדי השתעל ונחר בכבדות מתוך שינה, והוא
ניסה להפוך אותו, ללא הצלחה. בחור גדול, כבד. הוא כיסה אותו
בשמיכה קלילה, דחף כרית מתחת לראש שלו, ונכנס לחדר סמוך.
הוא לחץ על כמה דברים במסך של המחשב, והפעיל את אחד השירים של
אדי. קול עבה וחודר שבר את הדממה המפחידה של הלילה. "אם תרימי
מבטך ותביטי למרומים, אז תראי שיש כוכב לכל זוג של אוהבים...
אז תני לי את ידך, ונמצא את הכוכב... נחכה לבוקר כש..."
עיניו נעצמו לאט-לאט וגם הוא שקע בשינה מתוקה, נטולת פחד. הוא,
מה יש לו לדאוג? החיים בסך הכול, יפים. ומחר הוא אמור לראות את
רינת. אחחחח, איזה כיף... הוא התמתח בהיותו כבר מנומנם.
העבר המשותף של שני אלה, אדי ונטלי, אפוף ביותר מדי מסתורין,
יותר מדי אפלה, ולא ברור למה בעצם שניהם עדיין זוכרים כל-כך
בבירור ובכאב את ההבזקים היפים של הסיפור המוזר ההוא, למה כל
מה שהיה לא שוקע בעבר אחת ולתמיד.


"אין לי כוח," התלוננה עדי. "עוד אחד - ואני מתמוטטת."
"תתפללי שלא יציפו אותך הלילה," צחק שלומי, כשהוא מתעסק עם
השעון שעל השולחן שלה. "פתאום עכשיו על הפרינציפ נופל לך תיק
אונס."
"חס ושלום," עדי עשתה פרצוף מבוהל. היא הייתה חוקרת תורנית,
והדבר שהיא רצתה הכי הרבה היה לישון. באמצע היום עוד היה לה
כוח ומוטיבציה לשמוע ולספוג את השיחות הקשות עם אזרחים,
תלונות, חקירות. אבל בלילה, השעון הביולוגי בגד בה והעייפות
השתלטה עליה.
"את יודעת," הוא אמר לה, בערך בפעם המיליון בחיים. "אני דואג
לאחותי."
"שלומי, אתה קרצייה," אמרה עדי ברצינות רבה. "מה אתה כל-כך
מודאג בקשר אליה כל הזמן? היא עכשיו פלוס מינוס בחלום העשירי
שלה, ישנה כמו תינוקת, ואתה, במקום להירגע ולעבוד כמו בן אדם,
מריץ עליה סרטים בראש. היא כבר ילדה גדולה, שלומי. עברה את גיל
עשרים. וואלה, אם בגיל שלה מישהו היה שומר עליי ככה כמו על
ילדה..."
"אין, את לא מבינה," שלומי התעצב. "הכול מוזר בזמן האחרון.
קודם נועם עם השטויות שלו, עכשיו גם אימא שלה צצה..."
"אימא שלה?" בבת אחת עדי שכחה מהעייפות. עכשיו זה נהיה מעניין.
"האמריקאית ההיא?"
"לא פחות ולא יותר... ועוד איפה? פה, בתחנה! מסתבר, שהסוחר
ההוא שנהרג בתאונה שלהם, זה גם בן שלה... מהבעל הנוכחי, מן
הסתם."
"וואי... אז נטלי בעצם עשתה מרדף קטלני אחרי אח שלכם?"
"מה שלכם?" שלומי התרגז. "אח שלה, אולי. גם לזה לא הייתי קורא
ככה."
"איזה סרטים..." עדי תפסה את ראשה בשתי ידיה. "לא משעמם אצלכם,
זה בטוח..."
"אז היא באה לתחנה, לבוא בטענות לשוטרת שבגללה כביכול הבן שלה
הלך... באה לנו עם אוטו שאני אפילו לא יודע איך קוראים לו,
נראה לי נוסע על שלוש מאות בלי להרגיש... מיליונרית, הבת אלף
הזאת..."
"וואי... והיא דיברה עם נטלי?"
"מה פתאום, לא נתתי לה להתקרב אליה. שלחתי אותה לאלף עזאזל."
"שלומי, שלומי..." עדי חשבה לרגע ללטף את היד שלו אבל חזרה בה.
"אתה באמת מנסה להגן עליה מכל העולם... כאילו אתה יכול להשתלט
על כל הרע שבעולם שיכול לפגוע בה... אימא שלה, נועם..."
השם של נועם גרם לשלומי לקפוא במקומו.
"מה את יודעת, עדי?" הוא אמר בטון קרח.
"מה אני יודעת?" היא צחקקה. "שום דבר שאתה לא יודע."
"אהה... נו, אני יודע," הוא נזכר בשיחה עם נועם. "לא יודע למה,
אני לא רגוע בקשר לזה."
"לפי דעתי, שלומי," עדי לקחה בידה העדינה את כף ידו הגדולה.
"אתה מאוד אובססיבי לגביה."
"אובססיבי?"
"אתה פשוט מסרב להבין... אני זוכרת שאמרת לי, שאבא שלך ביקש
שתשמור עליה. אבל עמדת כבר במשימה הזאת, היא עברה את הגיל הכי
קשה בלי בעיות מיוחדות, והיא כבר אישה... הילדה גדלה... ואתה
רק פוגע בה עם האבטחה הצמודה הזאת. אני במקומה הייתי מרגישה
כלואה."
"היא לא כלואה..." אמר שלומי. "אבל אני פשוט לא מסוגל לתת
שמישהו או משהו יפגע בה."
"אם אתה מדבר על נועם," השיחה הזאת נהייתה חריפה, כזאת שאסור
לאחרים לשמוע, לכן שלומי בדק שאין אף אחד בחוץ וסגר את הדלת.
"אז הוא בחיים לא יפגע בה... אני מבטיחה לך."
"אני כל הזמן רואה אותה בוכה, מסתגרת עם עצמה, שקועה. משהו
עובר עליה, ואני מפחד לחשוב שזה קשור לנועם. זה ככה מאז שהוא
חזר..."
"די, שלומי!" עדי אמרה קצת יותר בתקיפות. "תפסיק. אני אומרת לך
שנועם בחיים לא יעשה משהו לא במקום. זה לא הבן אדם הנכון לפחד
ממנו."
"הוא בא לי ביציאה שהוא מאוהב בה," שלומי דפק אגרוף בשולחן,
בעצבים. "את מבינה מה זה אומר?"
"כלום, שלומי," עדי לא נבהלה. יותר מדי אנשים דפקו אגרופים ואף
דברים יותר כבדים בשולחן שלה, יותר מדי אנשים הרימו עליה את
הקול בחדר הקטן הזה שלה, שבו היא מתעמתת עם אינסוף עבריינים,
עדים, מתלוננים. וגם את שלומי היא הכירה כבר הרבה זמן ולא פחדה
מהקריזות שלו. "הוא נשוי, והוא בן אדם מספיק הגיוני בשביל
להפריד בין החלומות למציאות. הוא כבר לא ילד."
"זה פחות מפחיד אותי," הטון הרגוע והמחושב של עדי השפיע עליו,
כפי שהוא משפיע על כל אותם אנשים שחוטפים קריזות מולה. "מפחיד
אותי משהו אחר..."
"מה?" היא שאלה, כבר מנחשת את התשובה.
"שהיא תתאהב בו. אם זה יקרה..."
עדי חייכה לעצמה בלב. היא חשבה על זה כבר מזמן, ותיארה לעצמה
שלא מדובר בסכנה עתידית אלא משהו שכבר קיים, נכון ומוחשי -
נטלי כבר מאוהבת בנועם. רואים את זה בעיניים שלה, בכל תנועת
גוף, בכל חיוך ובכל דמעה. היא יכולה להכחיש את זה, להסתיר את
זה, להילחם, אבל העיניים אומרות הכול, אין צורך במילים. כשהוא
נוגע בה, עומד קרוב אליה, או כשהיא אתו בטלפון, הבעת הפנים שלה
משתנה, בעיניים הכחולות שלה נדלקת להבה קטנה, של אושר ועצב
עמוק בו זמנית. היא בסך הכול עדיין ילדה באיזשהו מקום, תמימה
קצת, וקשה לה לשחק משחקים ולהסתיר את האמת.
"על מה את חושבת?"
"על מה שאמרת. נשמע לי הזוי."
"הלוואי הזוי," שלומי נראה באמת לחוץ. "קשה לי להאמין שהוא לא
מוצא חן בעיניה."
"אולי הוא לא הטעם שלה," עדי ניסתה לרכך. "והיא אוהבת אותו
בתור ידיד?"
שלומי הביט בה, מנסה להפנים את העקיצה הנסתרת. אחרי כמה לילות
לוהטים שהיו ביניהם, באפטרים שבמהלך הקורס, היא רמזה לו שהיא
הייתה רוצה קצת יותר. וזה בדיוק מה שהוא אמר לה. "את לא הטעם
שלי, אני אוהב אותך בתור ידידה". הוא כמובן לא זכר את הניסוח
הזה של עצמו, אבל הבין את הנקודה.
"תקשיבי," הוא החליט להתעלם מהעקיצה. "נועם חבר שלי ואני אוהב
אותו, אבל מבחינת בחורות הוא מכה. כל אחת נופלת עליו. הוא נראה
טוב, וזה עוד כלום, יש מספיק בחורים יפים בתחנה ובכלל, אבל הוא
כריזמטי כמו שד, את יודעת, קשה לי לדמיין שבחורה לא תיפול
לידיים שלו עם הסמיילי הזה שיש לו ואיך שהוא מדבר... מי כמוך
יודעת איך הוא מדבר עם בנות..."
"כן," כאן כבר עדי הרגישה עקיצה. היא נזכרה פתאום איך היא
נדלקה עליו אז, בקורס, וכל מה שיצא לה מזה היה להכיר את שלומי.
לנועם באמת יש נטייה לדבר עם בחורות בעדינות כזאת, ברוך, שגורם
לאותה בחורה להרגיש כמו נסיכה יפהפייה ושברירית, שהגבר היפה
הזה יגן וישמור עליה. ולא משנה באיזו בחורה מדובר - זאת נטייה
טבעית של בן אדם, משהו שנולדים אתו.
זאת תכונה שקשה לא להתאהב בה.
וכשחושבים על זה - נטלי בטוח התאהבה.
"אני אנסה לברר משהו," אמרה עדי, יותר לעצמה מאשר לשלומי.
"נראה אם החידה הזאת תיפתר."
שלומי הביט בה בהיסח דעת רגעי, הקיף לרגע במבטו את תווי פניה
העדינים, אמר תודה והלך.





פרק 9

כמו רוח חמה, כמו חום של מדורה בלילה קר, היד שלו בערה על
כתפה, והיא נגעה באש הזאת, ליטפה אותה בחוסר ביטחון וזהירות,
חצי משותקת, לא מעזה להסתכל לו בעיניים או בכלל לזוז. שלא
ידבר, שלא יזוז, התחננה בלב. ולאט-לאט נרגעה, שקעה בקסם של
השתיקה הזאת.
והוא בהה בה, סירב להתמודד עם הדקירות הקטנות האלה בגב התחתון,
התחושה המוזרה של התלהטות באוויר. נראה כאילו הכול מסביב מתלהט
- הקירות, התקרה, האוויר, וכך גם גופו, ופניה של הילדה שנוגעת
בידו - ליטוף עדין, משכר חושים, ואצבעות עדינות שקודם היו
קרירות ועכשיו גם הן התלהטו, ואין מה לעשות - הכול מסביב בוער,
אבל האש הזאת לא שורפת, אלא מפזרת חום, מחממת, והלהבות האלה
עוטפות את כל כולו...
היא פחדה להרים את המבט, כאילו מצפה לה משהו נורא. אבל גם היא
הסתחררה פתאום מהלהבות האלה באוויר, ועם הרגשה כאילו היא שוב,
כמו באחד הלילות בתגבור משטרתי באזור חברון, כשעוד הייתה
בשירות סדיר, היא שלפה אקדח, דרכה אותו, כיוונה ולחצה על ההדק
לכיוון המטרה, בסכנת חיים ללא ספק, כמו כשהיא לחצה על הגז
כשרדפה אחרי הבחור ההוא, שנהרג, היא גם לחצה על עצמה והסתובבה
אליו.
זה לא הייתה כמו לחיצה על ההדק, אלא כמו קפיצה לתהום עם אש
בוערת. ובתוך האש הזאת, היא לא ראתה דבר - רק פנים של גבר,
פנים שחומות, הכי יפות שהיא ראתה מימיה, מבט עצוב וסוחף שחודר
את כולה. הלב שלה דפק, כאילו מאיים לפרוץ את בית החזה, כל גופה
התעוות פתאום מבפנים ומתוך העיוות הזה, היא התקרבה לפנים האלה,
לא רואה ולא מרגישה מה קורה מסביב, לא שמה לב שהוא כבר במרחק
נגיעה ממנה... היא לא יכלה לראות איך הכול בתוכו התהפך כשהוא
בהה בה ושכח לפתע מעצמו ומהכול - רק הלב הבוגדני הזה הולם בו
כמו פטיש מבפנים, והתשוקה החונקת הזאת, שמכאיבה כבר, מטלטלת את
איבריו, מושכת אותו אליה, אל עיניה הבהירות, תווי פניה
המהפנטים, העור החלק והרך של הצוואר... המבטים נפגשו, השפתיים
שהיו במרחק נגיעה לא עצרו, והוא כבר תפס בעדינות את הראש שלה
בידיו ונישק אותה בטירוף מוחלט, לא רואה ולא מרגיש דבר מסביבו
מלבדה, והיא, בקושי נושמת מרוב שהלב דופק חזק, מורידה את ידיה
מהגב העליון, למותניים, מלטפת את גופו, מתמסרת למתיקות
שבשפתיו, כשטיפות גשם בחוץ, גשם שרק התחיל, נותנות קצב, מנגנות
ברקע.
היא לא הבינה דבר, רק שקעה במגע החלומי הזה, כששתי חולצות
כחולות עם שרוך שחור ושני זוגות מכנסי מדים, עם האקדחים הכבדים
בחגורות, כבר זרוקים על הרצפה, והם הולכים, שקועים בתוך
הנשיקות, לכיוון החדר, המיטה הרחבה, נופלים כמעט בו זמנית על
המיטה. היא לא רצתה לפספס אפילו נקודה אחת בגופו השרירי
והחטוב, לא הפסיקה לעטוף אותו בידיה, לנשום את ריח עורו, לפזר
נשיקות על כתפיו המושלמות, על עורו השחום.
הוא, מצדו, הרגיש הכי טבעי בעולם. בדיוק ככה הוא חלם בחלומותיו
היפים ביותר, בדיוק ככה הוא דמיין את המגע הנחשק עם האישה הכי
נחשקת בעולם בעיניו, בדיוק ככה, בחלומות שלו, הוא כיסה את גופה
בנשיקות, השתכר מהריח המתוק של הבושם שלה, שתמיד, לא משנה איפה
הוא אי פעם הריח אותו, גרם לו להיזכר בה, בדיוק ככה המבט שלו
פגש את שלה, וחיוך מתוק התפשט על פניהם...
היא שתקה, שקועה באהבה, בהגשמת תשוקה שכבר נהייתה כבדה בלב עם
השנים, ורק גופה התכווץ ורעד מרוב הנאה, טהורה וטבעית. כבר
הרבה זמן לא הייתה ככה עם גבר, ורק בחלומות הכי הזויים ומתוקים
יכלה לדמיין שהפעם הבאה תקרה עם אהבת חייה, הגבר הבלתי אפשרי.
תחושה מדהימה של הגשמת חלום הציפה אותה, והיא צילמה במבטה
המעורפל תמונות לאלבום ארוך של זיכרונות והבזקי העבר, לא
מאמינה שזה קורה, מתפללת לא להתעורר מהחלום.
הקסם של הרגעים האלה היה כל-כך מהפנט, שאף אחד מהם לא חשב
לשנייה מה הוא עושה, לא ניתח את המצב... גוף של גבר וגוף של
אישה התאחדו במחול שדים מטורף, בתוך תשוקה הדדית עד טירוף. היא
ליטפה את פניו, את שערו, נישקה אותו עוד ועוד, והוא נמס כמו
גלידה ביום שמש, שלח מבט מלא אהבה אל עיניה, והיא לא ידעה
אפילו לקרוא את המבט הזה, רק משפט אחד רץ לה בראש... "אני
אוהבת אותך, נועם, אני כל-כך אוהבת אותך... אתה אפילו לא
יודע..."
הלהבות סיימו לבעור לאט-לאט, ונועם מצא את עצמו נושם בכבדות
מעליה, אפילו מכביד עליה קצת, אפילו שהיא לא הראתה זאת. הוא
נשכב על הגב, סוף-סוף, סחוט ועם תחושת שחרור נעימה בכל שרירי
גופו. הציפורים של שלוש בלילה כבר השמיעו את קולן, אוויר קריר
נכנס מהתריס הפתוח, הבוקר כבר נתן את הרמזים שהוא מתקרב, ובתוך
השקט הפתאומי הזה, קצת לפני שהשחר יתערבב עם הצבע הכהה של שמי
הלילה, זוג עיניים דומעות הביטו בו. עיניים כחולות של נסיכה
יפהפייה, כל-כך חשופה ופגיעה.
הוא חייך אליה בחיוך מתנצל, אבל היא לא הנידה עפעף. רק דמעות
אילמות זלגו מעיניה. הוא רצה לגעת בה, ללטף את ראשה, אבל הבין
באיזה חוש נסתר שזה לא יעשה לה טוב, ועצם את עיניו.
היא יכלה לשכב ככה ולבכות עוד הרבה זמן, אבל העייפות הזאת נפלה
גם עליה והיא העדיפה להירדם. ככה, איך שהיא - ערומה, עטופה
במשהו לוהט שעוד לא התקרר.
הלילה היה קצר. היא ניסתה לשכוח ממה שקרה כל הלילה, אבל
התמונות שהמוח שלה צילם רצו מול עיניה - תמונות יפות עד כאב,
ומעוררות סיפוק וחרטה בו זמנית.
וככה, אור הבוקר תפס אותה מהר יותר ממה שהיא חשבה. וכידוע, כל
טירוף שבלילה נראה טבעי עלול להיראות מזעזע באור הבוקר. היא
פקחה את עיניה, הביטה מסביבה והבינה. אמש, היא הייתה עם גבר
נשוי. גבר שהיא אוהבת אבל לא אוהב אותה כי הוא נשוי לאישה
אחרת. היא נתנה לחולשה להשתלט עליה, וכמו ששלומי היה אומר -
נתנה לו לנצל אותה.
הכרית הגדולה כבר נרטבה מדמעות, והיא עוד שכבה, סירבה לקום,
להביט מסביב, להודות באמת, להבין שעשתה את הדבר שהכי פחדה ממנו
בעולם. כתפיה רעדו, והיא התאפקה לא לבכות בקול רם, לא להעיר את
הגבר שלצדה. הוא ישן כמו ילד קטן שחולם חלום מתוק, יפה מתמיד,
יותר מדי יפה. גופו השחום, השרירי, בלט על מצעים בהירים, וגם
עכשיו, ברגע המוזר ביותר בחייה, בבוקר שאחרי, היא לא הצליחה
להימנע מלהסתכל עליו, לעטוף אותו במבטים, לצלול לתוך התשוקה
שסנוורה אותה, לשקוע ביופי הקסום, הנדיר שלו, ולבכות שוב על זה
שהיא נגעה יותר מדי מקרוב בחלום שלא תוכל לשכוח מעתה לעולם.
היא קמה בשקט, כדי לא להעיר אותו, ונכנסה למקלחת. זרם מים
קרירים העיר מעט את גופה. אחר-כך הדליקה סיגריה והתיישבה
בסלון, עם רגליים על השולחן, עטופה בחלוק מגבת לבן וזיכרונות
מהלילה הזה, שנחרט בתוכה, וכנראה לנצח.
פתאום ראתה בכניסה לסלון את נועם. הוא עמד מולה, עם מכנס של
מדים ובלי חולצה, מעט נבוך אבל מנסה להסתכל לתוך עיניה. היא
השפילה את מבטה.


"שלומי?" הוא הרים את הראש וראה מולו שוטר עם פרצוף מוכר.
"תזכיר לי..." שלומי חייך בנימוס.
"מה, עד כדי כך השתניתי?" שאל הבחור בחצי עלבון חצי צחוק. נראה
בערך בגילו, או קצת יותר צעיר, שזוף מהשמש בנוסף לעור השחום,
גבוה ושרירי, עם מדים אפורים של יס"מ, רובה M-16 ואקדח יריחו
בנרתיק פנימי. שלומי הסתכל על הסיכה עם השם.
"ארז מנצור... מה? מנצור, יא מניאק!" צעק פתאום, וחיבק את המכר
הוותיק, שלא ראה אותו כבר כמה שנים טובות.
"מה, תראה איך אתה נראה..." ארז צחק וחשף שיניים לבנות. "יא
מכוער, לא הייתי מזהה אותך אם לא האף."
"תירגע... שכחת מי היה המפקד שלך?"
"לא שכחתי, אבל אתה כמו טמבל עברת לכחולים..."
"מה לעשות, מתעייפים, אחי... איפה אתה?"
"יס"מ מרכז, אחי... לא שמעתי ממך מאז שהתחתנת, יא זבל... יש
ילדים, הכול?"
"איפה," שלומי עיקם את האף. "התגרשתי לפני אלף שנה."
"ואבא שלך לא כועס עליך?" ארז ניסה לחקות, עם הצלחה מאוד
חלקית, מבטא קווקזי.
"לאבא שלי מזמן אין כוח בשבילי," אמר שלומי ברצינות. "לא
בשבילי ולא בשביל אחותי... מה אתך, התחתנת?"
"לא, אני עדיין מחפש את האחת."
"בטח, עושה חיים," שלומי טפח על כתפו בחוזקה.
"גם זה כבר נמאס," גם ארז הרצין פתאום. "רוצה להתביית כבר, אבל
אתה יודע איך זה..."
"ואתה חושב שאתה בשל לזה?"
"מה זה בשל, אחי, כמו עגבנייה... אולי תסדר לי את אחותך?"
"שתוק, יא מניאק," שלומי שאג מתוך הרגל.
"במחשבה שנייה, בטח אחותך מעפנה כמוך," ארז צחק.
"היית מת," שלומי בעט בו. "אתה לא תראה ילדה יותר מהממת
מאחותי."
"ילדה? בת כמה היא?"
"עשרים ואחת... בלי עין הרע, מוציאה לאלף כמוך את העיניים."
"ומה היא עושה בחיים?" ארז התחיל להתעניין.
"שוטרת, אחי..."
"שח"מית?" הוא גיחך.
"הייתה, עכשיו היא קבע, בסיור אצלנו..."
"ואתה בטח חוקר."
"איך אתה יודע?"
"יש לך פרצוף של חוקר מעפן כזה."
"מה לעשות, מזדקנים..."
"ויש לה חבר, לאחותך?" הם הלכו לכיוון תחנת אוטובוס, ושלומי
בחן את ארז. הוא היה מפקד שלו בטירונות של משמר הגבול. עכשיו
כשהוא נזכר, ארז היה תותח, בחור אסרטיבי, חזק, מלא אנרגיות,
יוזם, ולא מפחד מעבודה קשה. ובתכלס, בחור טוב. קצת פרפר, אבל
מי מהחבר'ה הצעירים בכלל ומלוחמי מג"ב בפרט לא חטא בזה? רואים
גם שהוא התקדם, לא כל-כך קל להיכנס ליס"מ. והוא גם בא מבית
טוב, הורים דתיים, משפחה מסודרת.
בקיצור - שלומי חשב על הרעיון ברצינות. אם נטלי תהיה עם הבחור
הזה, אולי הסכנה של נועם תחלוף ולא תיגע בה. חוץ מזה, ארז חייב
למצוא חן בעיניה. הוא חתיך, שרירי וחייכן. הוא גם אחד שיכול
לשמור על אחותו, כמו שהוא בעצמו היה שומר עליה.
"לא, אין לה," שלומי אמר בשקט.
"נו, ואתה עוד אומר שהיא לא מעפנה."
"היא לא תצא עם סתם אנשים," אמר שלומי. "אני שומר עליה שלא תלך
עם כל מיני טיפוסים..."
"אה, זה טוב," בטח בתולה, חשב ארז. בטח, שלומי טיפוס שתלטן.
אנשים שמכירים אותו טוב בטח יפחדו להתקרב לאחותו.
"אז יש מצב להכיר אותה?" ארז שבר את השתיקה.
"תבוא אליי הביתה... אתה עושה משהו עכשיו?"
"סיימתי לעבוד, אחי, תודה לאל... חשבתי ללכת לישון אבל אני
בכיף אקפוץ אליך."
"עזוב, אתה יודע מה? תבוא בשבת. שנינו לא עובדים."
"מה, אשכרה אתה מזמין אותי כדי להכיר את אחותך?" ארז חייך.
"ממש שידוך לכל דבר?"
"תירגע," שלומי לחץ את ידו לפני שארז עלה לאוטובוס. "היא עוד
לא ראתה אותך בכלל."
"עזוב ראתה, אחי... מה אני צריך להביא לך, זהב או גמלים?"
"לך מפה, בהמה," שלומי צחק, והלך לכיוון החנייה, אחרי
שהאוטובוס התרחק.
זה לא משנה אם נטלי אוהבת או לא אוהבת את נועם. כנראה לא. אבל
את הבחור הזה היא חייבת לאהוב... הוא מלא חיים, חתיך ושרירי,
מרשים. מצחיק, מלא אנרגיות כמו שד. בחורות בדרך כלל משתגעות על
טיפוסים כאלה.
הוא הרגיש קצת לא בנוח עם עצמו על המחשבה של להכיר מישהו
לאחותו, שבטח לא זקוקה לזה, ועם הפחד שהיא תקבל הרגשה שהוא
שולט בחייה. צריך לעשות את זה בצורה לא הכי ישירה...


"נטלי," הוא התקרב אליה והתיישב על הספה מולה.
היא בהתה בכוס של הקפה ולא הגיבה.
"נטלי," חזר. "שמעתי שבכית מקודם."
"לא בכיתי, הייתי מצוננת על הבוקר," סיננה. פחדה להסתכל עליו,
ליפול עוד פעם בתוך הקסם המטורף שלו, להתמכר שוב לעיניים האלה
שאי אפשר להתנתק מהן אם מתחילים להסתכל.
"בחייך, תסתכלי עליי," הוא לא ידע מה לעשות. רגשי אשם התערבבו
בו עם פחד לאבד את הקסם של הרגעים האלה, להרוס את כל הטוב שיש
בינו לבין הילדה העקשנית והרגישה הזאת שעכשיו משפילה את מבטה,
לא רוצה להסתכל עליו, אולי כועסת, אולי פגועה, אולי מתחרטת על
הלילה שעבר עליהם. כמעט בטוח מתחרטת, חשב לעצמו. כבר הבין,
שהיא ניסתה לברוח ממנו כל הזמן הרבה יותר ממה שהוא ניסה, והרבה
יותר פחדה מהכימיה הבלתי מעורערת ביניהם.
הוא הבין אותה מהתחלה עד הסוף. הבין על מה היא כועסת, על מה
היא בכתה, הוא ידע שמבחינתה נעשתה כאן טעות איומה, דבר שהיה
אסור להם לעשות. הוא תמיד הבין אותה - גם כשהייתה ילדה, גם
כשהייתה חניכה בקורס, גם כשעבדו ביחד בשטח, וגם עכשיו, כשהיא
ישבה לידו - כל-כך עצובה, חסרת אונים ומוקפת חומות ברזל, ומצד
שני כל-כך אהובה, יפה, מושכת, נחשקת. אותה בחורה שהצליחה לחדור
ללבו יותר מכל אישה אחרת בעולם, יותר מהאישה שבחר להינשא לה,
בגלל טעות הגורל, קצת לפני שהכיר את האישה הזאת.
היא מצדה נקרעה מבפנים. היא התפללה, יותר נכון כמעט התחננה,
שהכאב הזה יעזוב אותה, שהרגש יתנדף מלבה כמו שהוא נכנס.
"את רוצה שאני אלך?" שאל בשקט.
היא הנידה בראשה לשלילה. "זה הבית שלך. אין שום סיבה שתלך."
"אז את רוצה שאני אפסיק לנסות לדבר אתך?" לא יכול היה למחוק את
החיוך שהתפשט על פניו.
"נועם," היא הרימה את מבטה. "אתה הורג אותי. אני לא יכולה
ככה."
"מה?" הוא דיבר בקול הכי רך ואוהב שהוא היה מסוגל, ולא היה חסר
לו. "דברי אתי, נטלי, אין שום סיבה שלא תדברי אתי פתוח כמו
שתמיד דיברת אתי."
"אני לא יודעת למה כל הזמן חשבת שאני מדברת אתך פתוח," העזה
פתאום. "אני תמיד הסתרתי ממך את הדבר הכי חשוב שיכולתי להגיד
לך מבחינתי."
הוא הרגיש כאילו אבן נופלת על הלב שלו ומוחצת אותו. זה היה
אותו משפט, שהוא רצה להגיד לה.
"אז אולי תגידי?" הוא התקרב אליה קצת, מבקש להביט בעיניה.
"תראה, נועם..." היא דחתה את שאריות דמעותיה, והסתכלה עליו
במבט הכי יפה שהוא יכול היה לדמיין. הלב שלו עצר מהמבט הזה.
"אני מבינה שנפלת אתמול בלילה. בסדר, זה קורה, זה הגיוני, ככה
עובד המוח של הגבר. ידוע. אבל אני... זה לא שנפלתי או נסחפתי
במקרה."
גם אני לא, הוא צעק לעצמו בלב. אבל המשיך להקשיב לה, כשעיניו
שקועות בתוך האגמים הצלולים האלה, העיניים שלה.
"אני לא החזקתי את עצמי מסיבה מאוד פשוטה... שאתה... שאני...
נו, איך אני אסביר לך?" רצף הדיבור שלה נקטע, והיא שוב
השתתקה.
הוא הביט בה, מצפה להמשך.
"מה, נשמה שלי?" החום התפרץ מתוכו שוב, והוא כמעט חיבק אותה.
אבל התאפק.
היא הביטה בו בתדהמה. הרבה פעמים דיבר אליה במילות חיבה. אבל
ברגע הזה, הדרך שבה פנה אליה הפתיעה אותו.
"נו, אתה רואה, אני לא יכולה," היא נלחצה. "לא יכולה להגיד את
זה."
"רוצה שאני אגיד?"
"מאיפה לך לדעת?" היא הציצה בו בחשדנות, ומיד הריצה בראש סרט,
שאולי מישהו סיפר לו. אולי שלומי? אולי עדי? אנשים הקרובים
אליה באמת ידעו טוב מאוד מה היא הרגישה כלפי נועם.
"לא..." הוא הרגיע אותה. "אני אגיד את הסיבה שלי. אני מבטיח לך
שהווידוי שלי לא פחות כבד משלך."
לא יכול להיות יותר כבד, אמרה לעצמה בלב. מה יכול להיות יותר
כבד מאהבה שמסתתרת לה בעמקי הנשמה כבר שנים, מאז שראתה אותו
בפעם הראשונה, כששלומי אמר, בזהירות ובכבוד רב: תכיר, זאת
אחותי נטלי, והוא הסתכל עליה, כאילו לא מבין איך יצאה לשלומי
אחות כזאת. ולחץ את ידה, גם בזהירות. והיא שקעה מיד בעיניו
הכהות.
"דבר," משהו בתוכה נשבר.
והוא בעצמו נראה כמו ילד קטן ונבוך. גבר יפהפה, עם פלג גוף
עליון חשוף, שרירי, סוחף ביופיו. והעיניים האלה שפוחדות להסתכל
עליה...
"דבר," חזרה, קצת בלחץ. היא כבר לא ידעה מה מצפה לה.
"אני לא יודע איך להתחיל..." הוא מלמל. "בעצם הכול מתחיל מזמן,
כשרק הכרנו... כששלומי הביא אותי אליכם הביתה..."
ככה אמור היה להתחיל הווידוי שהיא לא הצליחה להוציא מהפה. היה
נדמה לה שהוא קורא, כמו ספר פתוח, את לבה המתענה, המתפוצץ
בתוכה מרוב מילים, חרטות ודמעות.
"תראי, אני יכול לדבר שעות," הוא התנצל. "אני לא דיברתי על זה
הרבה במשך החיים, ואני הייתי רוצה להגיד לך הרבה דברים, אבל
אני אגיד לך רק דבר אחד."
"לא הצלחתי להתאפק כי..."
כי אתה גבר?
כי ההורמונים משתוללים? היא ניסתה להדחיק את מה שכבר היה ברור,
לא לטפח אפילו לשנייה תקווה שהטירוף שלה הוא הדדי.
כל מילה בפיו הייתה כבדה כמו פטיש. הוא לא הצליח לבטא את
המילים הנכונות, והמשיך ללכת מסביב במעגלים מרגיזים. כל מה
שהוא ניסה להוציא, נתקע בגרונו.
"די, נועם," היא נשברה. "תשמע... אני אגיד לך משהו וזהו."
הוא שתק, והסתכל עליה, מרגיש שעוד רגע הוא מתחיל לבכות, כמו
ילד. כן, הוא, לא פחות ולא יותר, השוטר נועם אהרון, שכבר ראה
כמעט הכול בחיים, והיא, ילדה כחולת עיניים שמסתכלת עליו עכשיו,
בפעם המיליון, מצליחה להוציא אותו מדעתו ולגרום לו לרצות
לבכות. היא תמיד הביאה אותו לרגשות הכי קיצוניים.
"נועם, אני התאהבתי בך," פלטה במהירות, והמשיכה כדי לא לעצור.
"ממש. כבר מזמן, כששלומי רק הביא אותך אלינו. ברור שהוא לא היה
מסכים שאתקרב אליך, כי אתה נשוי והכול... וכל השנים האלה אני
מרגישה אותך... ואוהבת אותך... ועכשיו אתה רשאי ללכת, להישאר,
לעשות מה שאתה רוצה. גם ככה אין לזה משמעות כי אתה נשוי ומה
שקרה בלילה היה טעות ולא יכולתי להתאפק כי אני אוהבת אותך
ואתה..."
ושוב היא נשברה. ופרצה בבכי. שמה את הראש על הכרית, ובכתה כמו
מטורפת. כאן ועכשיו, היא שפכה את כל הדמעות שבאות מעמקי
הנשמה.
פניו של נועם התעוותו, וגם הוא הרגיש גוש בגרון.
הוא בהה בה כמו מטורף, נדהם ממה שהיא אמרה, מתפלא מהעניין של
ההדדיות שעליה אפשר רק לחלום, מנסה להבין איך זה שכל השנים
האלה היא הרגישה כמוהו, ולא הרגישה שזה הדדי, שגם הוא אוהב
אותה. יותר מכל אישה אחרת שהייתה בחייו. שאם היה צריך, היה
עוקר במו ידיו את לבו ונותן לה אותו על מגש הכסף, כי הוא גם
ככה היה שלה.
את כל זה רצה להגיד לה.
והניח את ידו על כתפה הרועדת.
היא זזה הצדה, מתפתלת מבכי. "די, נועם," ביקשה. "אמרתי לך את
זה... ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים... תעזוב... לך..."
"לא, נטלי," הוא הפטיר בשקט. "עכשיו אני לא הולך עד שאני עונה
לך על מה שאמרת."
כן, אני יודעת, חשבה. הוא יכול להגיד שהוא נמשך אליה בטירוף,
שזה ברור, שהיא גרמה לו לאבד שליטה, שהיא מקסימה, מדהימה,
מהממת, הכול... שהיא חשובה לו בטירוף... אבל הוא נשוי והוא
אוהב את אשתו.
"אל תגיד את זה נועם. זה יכאב לי יותר."
"תגידי," הוא פתאום משך אותה אליו, בתנועה חדה, והניח את ידיו
על כתפיה, בכבדות. "את חושבת שלי זה לא כואב? אני כבר לא יודע
מה עולה לך בראש, תאמיני לי... מה, את לא מבינה?"
עכשיו באמת לא הבינה.
"לא מבינה מה?" היא שאלה בשקט, מבוהלת מהעצבים הפתאומיים שלו.
כל-כך לא אופייני לו.
"שאני אוהב אותך, זה מה," הוא אמר בשקט ובתקיפות, והוריד את
הידיים ממנה. "זהו - אמרתי את זה."
הוא בעצמו לא האמין שהמשפט הזה נפלט לו מהפה. כמה זמן הוא לא
אמר אותו לאישה. לאשתו אף פעם לא אמר. אולי בליל הכלולות. תמיד
אמר את מה שרצה להגיד לה במילים אחרות, פחות דרמטיות. הרבה
פעמים הוא אמר את זה במובן אחר - אוהב אותך כאחות, כידידה.
מתוך חיבה כלשהי. אבל לאהוב, במובן המלא, האמיתי והחזק של
המילה הזאת - הרגש הזה היה שמור לה. לנטלי.





פרק 10

"נועם," היא קראה בשקט, מחפשת את גופו בעיניים עצומות, ונתקלת
רק בכרית גדולה מעל כיסוי מיטה חלק. היא נרדמה, סתם ככה, עם
בגדים, כשהיא מחכה לו. טוב, הוא בטח כבר הלך, חשבה לעצמה. הגיע
מאוחר והלך. לקח את הילדה לגן...
ולפתע היא שמעה את הקול של הילדה מהחדר הסמוך.
"מה זה?" פקחה את עיניה, לא מבינה מה קורה כאן. נועם היה בבית
ולא לקח את מיטל? איך זה יכול להיות?
היא הסתכלה בשעון יד שהיה מונח על המגירה. השעה הייתה עשר
בבוקר.
אולי צץ משהו והוא נשאר בעבודה?
היא קמה בכבדות, עוד מנומנמת. הילדה נכנסה לחדר, עם שער פרוע
ופיג'מה ורודה.
"אימא, איפה אבא?" שאלה בקול מתוק.
"הוא לא הגיע?"
"לא," היא הנידה בראשה.
"מיטלי, את בטוחה?" היא התעוררה סופית, קצת מודאגת. לקחה את
הפלאפון וחייגה 1 בחיוג מהיר. "הגעתם למענה הקול בטלפון
מספר..."
"הגן סגור היום?" מיטל טיפסה על המיטה הזוגית, הגדולה, והביטה
באמה בחיוך שובב.
"כן, אני חושבת שהגן סגור," ורד מלמלה בהיסח הדעת.
בתוך הבלבול הזה, היא שטפה את פניה, הלבישה את מיטל, קלעה את
שערה הארוך בצמה, האכילה את התינוק, והניחה אותו על-ידה, כשהיא
שוכבת על המיטה, מבוהלת, מנסה להבין מה קורה.
"אימא, אני רוצה ללכת לשחק," הודיעה מיטל. "מתי הולכים?"
"תכף נראה, מאמי." היא לא ידעה מה לעשות. בעוד שלוש שעות יש לה
ראיון עבודה... אם נועם לא יחזור עד אז, היא לא תוכל ללכת, כי
אין לה עם מי להשאיר את הילדים. או שאפשר לקחת אותם לאימא
שלו... לא נעים, גם ככה הם נעזרים בה לעתים קרובות. ואיפה נועם
חושב שהוא מסתובב?
היא לקחה שוב את הפלאפון, ומצאה בזיכרון את המספר של היומן של
התחנה.
אחרי כמה צלצולים, ארוכים כמו נצח, ענתה לה בחורה. לא אותה אחת
שענתה בפעם שעברה שהיא חיפשה אותו. ההיא הייתה חטטנית, אפילו
קצת חוצפנית, וקראה בקול מעצבן: נועם, נשמה, אשתך מחפשת
אותך... וצחקה... הפעם ענתה לה מישהי שקטה ורצינית.
"בוקר טוב..." אמרה ורד בקול מתנצל. "מדברת אשתו של נועם
אהרון, שוטר מהתחנה... את יודעת במי מדובר?"
"כן," הבחורה ענתה, בשקט. "מה אפשר לעזור לך? שבע מאות ושלוש
כאן שבעים, עד כאן?" קראה למישהו אחר, כנראה במכשיר קשר.
"הוא נמצא בתחנה עכשיו?"
"קיבלתי, אני אנסה לדבר עם המודיע... אהה... לא, לפי הסידור
הוא עובד היום לילה."
"ואתמול מה הוא עבד לפי הסידור?" היא התחילה להילחץ.
"צהריים. רות, קיבלתי..."
"אז את אומרת שהוא לא בתחנה? פשוט הוא לא חזר הביתה ולא זמין
בנייד..."
"לא יודעת... תשמעי, אתמול גם אני במקרה עבדתי צהריים אז אני
יודעת שהוא עשה כמה סידורים בסוף המשמרת והלך... הוא לא היה
בתחנה בלילה."
"אוקיי, תודה," ורד ניתקה, בלי להקשיב להמשך.
אז אולי הוא יצא עם חברים? או הלך לישון אצל ההורים?
לא, לא הגיוני.
שום דבר בעצם לא הגיוני. אין סיבה בעולם שנועם ייעדר מהבית כל
הלילה, ובעיקר שלא יודיע לה על כך. זה מעשה חסר אחריות שלא
מאפיין אדם אחראי כמוהו. ואם היה קורה לו משהו, בתחנה היו
יודעים על זה.
ניסיון אחרון... היא חייגה לבית הוריו. היא כבר הייתה די
לחוצה, וניסתה להישמע רגועה כששאלה את אימא שלו אם היא דיברה
אתו היום. האימא אמרה לה בתגובה שהוא לא דיבר אתה כבר שלושה
ימים, ושהוא בכלל קצת נעלם בזמן האחרון.
אז מי יכול לדעת איפה הוא? אולי שלומי? כן, ברור! אתמול בבוקר
הוא הזכיר באחת השיחות טלפון ששלומי הולך להיות קצין תורן
בלילה. אם, למרות שקשה להאמין, הסיבה להיעדרות של נועם בלילה
קשורה לעבודה, קצין תורן של הלילה חייב לדעת על כך. ובלי שום
קשר, הוא חבר הכי טוב שלו.
בידיים רועדות, היא חייגה את המספר של שלומי.
הוא דווקא ענה מהר.
"שלומי, זאת ורד, בוקר טוב."
"בוקר טוב," שלומי נשמע עייף.
"איפה אתה כרגע?"
"בדרך הביתה, מהעבודה... למה? קרה משהו?"
"זה מה שאני רוצה לדעת," היא פרצה פתאום בבכי. "נועם... לא חזר
הביתה בלילה."
"מה פתאום לא חזר?" שלומי התעורר פתאום. "הוא אמר לי בערב שהוא
הולך הביתה."
"לא נכון..." ורד התייפחה בשקט. "אין מצב... הוא בכלל לא היה
בבית, והוא לא זמין בנייד..."
"תנסי להתקשר אליו עוד פעם, גם אני אנסה... אל תדאגי, הכול
יהיה בסדר."


אלף מחשבות התרוצצו במוחו של שלומי כשהוא חייג בערך כל חצי דקה
את המספר של נועם והגיע שוב ושוב למענה הקולי. אם הוא לא
יופיע, ומהר, נצטרך להודיע על העדר שוטר. נעדר לטיפול מיידי -
שוטר, לובש מדים, איש ביטחון. איך זה יכול להיות? לאן הוא כבר
יכול היה ללכת? אולי נטלי יודעת?
נטלי! השם הזה פתאום עקץ אותו כמו דבורה.
הוא חייג לפלאפון שלה.
"שלומי," ענתה לו מהר.
"איפה את?" שאל אותה בקול כמעט רועד.
"בבית... עכשיו קמתי," היא דיברה ממש מהר.
תודה לאל, סינן בלחש. "יש לך מושג איפה יכול להיות נועם?"
"מאיפה לי?" מרוב לחץ הוא לא התייחס לטון המוזר שהיה לה,
לנשימותיה הכבדות.
"תנסי להתקשר אליו," הוא פקד עליה. "כל העולם ואשתו מחפשים
אותו. כל העולם ואשתו תרתי משמע."
"אהה," נטלי גיחכה. "טוב, אני אנסה להתקשר אליו."
"יאללה... הייתי אמור ללכת הביתה עכשיו אבל כנראה שאני צריך
ללכת לתחנה לטפל בעניין ההיעדרות שלו. זה ממש לא מוצא חן
בעיניי."
"בסדר, שלומי, אני אנסה להתקשר אליו. ביי בינתיים."
היא ניתקה, והוא עשה פרסה ופנה בחזרה לכיוון התחנה.
בתוך כל הדאגה הזאת לשלומו של נועם, דבר נוסף רץ לו בראש -
נטלי לא מודאגת. היא לא בוכה, לא היסטרית, לא נסערת. אולי היא
לא מבינה שהוא באמת נעלם? או שהתגובה שלה אומרת שהיא לא מאוהבת
בו או משהו בסגנון. יופי, זה טוב. אבל לא... היא יותר מדי
אדישה. גם אם זה היה שוטר אחר, לא נועם, היא הייתה אמורה להיות
יותר מודאגת. ונועם שותף קבוע שלה לניידת, הם חברים טובים...
אחרי לילה ארוך בסידורים, ביקורות והקפצות מפה לשם, ועוד כמה
התרוצצויות בבוקר, פגישה בתחנת אוטובוס עם מנצור, הוא היה
כל-כך עייף שההיגיון בגד בו והוא גישש באפלה, מנסה להבין איפה
נועם יכול להיות, מדחיק השערות שצריך להדחיק ונכנס לסרטים הכי
לא הגיוניים.
אולי הוא פשוט הלך והיה עם מישהי? אבל לא! הוא לא נוהג לבגוד
באשתו... הוא אף פעם לא עשה את זה... הבחורה היחידה שמעניינת
אותו בחוץ זאת... נטלי? אבל הוא לא אתה, תודה לאל. נטלי בבית,
לבד, עכשיו התעוררה. והיא אומרת שהיא לא יודעת איפה הוא.
הוא חייג פעם נוספת לפלאפון שלו.
מענה קולי.
אולי הוא בכל זאת נגרר לקטע עם מישהי אחרת? אולי הוא שתה משהו,
תפס ראש, עשה את מה שעשה ופשוט עדיין לא התעורר אי שם, והנבלה
הזאת, מנוסה וזהירה, הרבה פחות שיכורה ממנו, כיבתה לו את
הפלאפון כדי למנוע הטרדות? נוכלת...
רגע, מה נוכלת? איזו נוכלת? מי אמר שקיימת בכלל מישהי?
אם זה ככה, אין מה לדאוג. הוא כבר יופיע. ויחטוף, בצדק, מה
שהוא צריך לחטוף על הראש מאשתו.
והנה, עוד הצדקה שהוא לא מתאים לנטלי.
עוד פעם אתה מדבר שטויות, שלומי גער בעצמו. הוא אף פעם לא היה
מתאים לנטלי. רק כי הוא נשוי. וגם, כי כשהכיר אותה הייתה ילדה.
וזה לא מתאים. ולא משנה אם הוא גבר נאמן לאשתו או פרפר שחוגג
על ימין ועל שמאל.
יפה לו, שלומי גיחך. נעלם ככה לכל הלילה, ולא מעניין אותו
כלום. חי טוב, הבחור. ואחר-כך יגיע לתחנה עם פרצוף מתחסד של
איש משפחה צנוע ורציני, וכשעוד שוטרת צעירה תתחיל אתו הוא
יסביר לה בקול החודר, העמוק הזה שלו: מאמי, אני נשוי עם
ילדים...
מה יש לו, לנועם, שכולן רוצות אותו?
אולי אפילו אחותו הקטנה, שוב חזר במחשבות לנטלי.
ושוב חזר ואמר לעצמו שהיא לא באמת רוצה או אוהבת את נועם. בגלל
שלא כל-כך הזיז לה שהוא נעלם. אם היא הייתה אוהבת אותו, היא
הייתה יוצאת מהבית בהיסטריה לחפש אחריו.
את כל המחשבות האלה הוא הריץ בראש כשעמד בכניסה לתחנה וחשב -
לפתוח אירוע על העדר שוטר, או לא? לצאת לחפש אותו עצמאית?
להמתין?
ופתאום, רק בגלל שכל הצרות חייבות לבוא ביחד, הוא שמע קול של
לעיסת מסטיק, הסתובב וראה את שירן, עם שער פזור וכרגיל מגוהץ
בפן, בגוון אדמדם, עומדת, ומסתכלת עליו במבט קצת מוזר... או
שזה היה נדמה לו.
"מה, שלומי?" היא קרצה לו. "לא הולכים הביתה?" ופנתה בחזרה
לכיוון הדלת.
"בואי, בואי לפה," פתאום ירד לו האסימון מי עומדת מולו.
התחמנית הקטנה הזאת יודעת כל מה שקורה בתחנה. ויש לה פה כל-כך
גדול, שהיא לא תהסס לפלוט כל מה שידוע לה - רק אם זה ישתלם לה,
כמובן. והוא לא טעה. היא הסתובבה במהירות, וניגשה אליו שוב,
מחייכת מפה לאוזן.
"את לא עסוקה, נכון? יופי. בואי נלך לשתות קפה."
"אתה מזמין?" היא קרצה לו שוב. מטומטמת, חשב בלב. איזה באסה
לסבול אותה אפילו חמש דקות. אבל אין ברירה, היא המוצא האחרון.
"עליי, הכול עליי," הוא טפח על כתפה. "בואי."
"טוב," היא התקדמה יחד אתו לכיוון המכונות בתנועות גוף
משוחררות, קפיציות. קופה קטנה, הוא גיחך.
ולפתע, הוא שמע צפצוף קצר בפלאפון, צליל הודעה. פתח אותה
במהירות, לפני ששירן תספיק להציץ.
"האבדה נמצאה," דיווח קצר וברור מאשתו של "האבדה" הרגיע בבת
אחד את הרוחות בראש של שלומי.


היא לא אמרה דבר כשהוא נכנס. רק ניגשה אליו, בלי מילים, וחיבקה
אותו חזק. הוא סגר את ידיו על גבה בהיסוס. היה לו קשה להסתכל
לה בעיניים, ולא ידע איך להתחיל להסביר לה מה קרה, מה התרחש
בחייו. כשהבין שמחפשים אותו, בעקבות שיחת טלפון שנטלי קיבלה
מאחיה באמצע שיחה טעונת מתח והתרגשות ביניהם, הבין שזו לא הדרך
- לברוח, להסתתר. שזה לא ילך, ושאם הוא כבר החליט, או עומד
להחליט לעשות צעדים נועזים, עדיף שיעשה אותם בתבונה. לא בצורה
אימפולסיבית.
"אני אדבר אתך," הוא אמר לנטלי. "יש לנו על מה לדבר, אני חושב,
ואני גם לא מתכוון לבקש ממך יותר מדי זמן. אנחנו נדבר בהקדם
האפשרי, עוד היום אפילו."
והיא הבינה. הכול היא מבינה, הילדה הזאת. לא צעקה עליו, לא
ניסתה להגיד לו שהוא פחדן, שרק שמע שאשתו מחפשת אותו ורץ הביתה
בטיל. חייכה אליו בחום, ברגש, ואמרה לו: "לך, נועם. הכול בסדר.
אחרי כל-כך הרבה שנים, יום, יומיים או שבוע לא ישנו כלום."
הוא הוריד את נעליו, בלי מילים. מיטל הקטנה רצה אליו גם היא,
והוא הרים וחיבק אותה. "אבא, איפה היית?" היא שאלה, והוא רק
נישק אותה במצח, ליטף את שערה הארוך, ולא אמר כלום.
איך הוא יתחיל בכלל להסביר את עצמו?
ורד המתינה בשקט על הספה בסלון. חיכתה בזמן שהוא התקלח, החליף
בגדים, והכין לעצמו כוס קפה. הוא לא נראה עייף, ולא נראה כאילו
עבר עליו משהו קשה או מסוכן בלילה הזה. שום סימנים של תאונת
דרכים, אירוע מסובך שנמשך לשעות רבות מעבר למשמרת, כמו קטטה
המונית או רצח. הוא נראה רגוע, ומתחת לעיניו לא היו עיגולים
שהעידו על לילה ללא שינה. ההפך, נראה כאילו ישן טוב.
ולפתע, כשהביטה בו, קלטה מבט מעופף, מרחף בתוך ענן לא ברור של
רוגע. מבט חסר דאגות כזה. כאילו עמוק בתוך עיניו מסתתר חיוך של
אושר, של סיפוק.
מה קרה, לעזאזל?! שאלה את עצמה בפעם המיליון.
לא לקח הרבה זמן עד שפתאום, כמו סכינים חדות, הסתננו למוחה
מילים ששירה אמרה אמש.
כל הרמזים הקטנים, העוקצניים, על בגידה. על שוטרות צעירות שאתן
הוא עובד. על נטלי - הבלונדינית שנראית מסוכנת לכולם, ורק לה,
לוורד, היא נראתה לגמרי לא מזיקה. אלף דברים פתאום עלו בראשה.
והיא עוד דיברה עם שלומי...
וככל שהיא הסתכלה עליו יותר ויותר, על הגבר שאתו עמדה מתחת
לחופה, הגבר היפה שאז, בגיל כל-כך צעיר, היא החליטה שהוא האחד,
שאתו היא רוצה לבנות בית וללדת ילדים, האבא של שני המלאכים
היפים שהיא נשאה ברחמה והביאה לעולם - ככל שהיא הסתכלה וחשבה
יותר, המילים של שירה קיבלו פתאום משמעות שונה, ולאט-לאט
הפסיקו להישמע כמו צרות עין וחשדנות שבאה מתוך ראש ממורמר.
"נועם," היא פנתה אליו, סוף-סוף.
הוא שתק.
"נועם, אני מדברת אליך," גם הקול שלה השתנה, והיה קצת יותר
תקיף מתמיד.
"אימא, אל תכעסי על אבא," מיטל, שהציצה כל הזמן הזה לסלון, רצה
אליה.
"לכי לחדר, מאמי," היא ליטפה את פניה בתנועה מהירה.
"את מבטיחה לי שלא תצעקי על אבא?"
"מבטיחה. לכי לחדר."
מיטל משכה בכתפיה הקטנות והלכה באטיות לכיוון החדר.
נועם ליווה אותה במבט עצוב, והתיישב על הספה ליד אשתו. היא
הסתכלה עליו, מצפה לתגובה.
"אתה רוצה להסביר לי מה קרה? או שאני אמשיך לשבת פה ולשתוק,
כמו מטומטמת?" נפלט לה פתאום.
היא חושדת, הוא אמר לעצמו. היא עצבנית. אולי בזמן שהיא חיפשה
אותי, מישהו פלט לה כמה מילים לא במקום. רגע, אבל אני לא
מתכוון לשקר, חשב.
והיא פתאום פרצה בבכי. אבל בניגוד לדמעות של אהבה והתרגשות
שנטלי הזילה בלילה, אלה היו דמעות של אכזבה, דמעות של ייאוש,
מתוך מחשבה על חיים שעברו אולי בשקר.
"נועם, תמיד היית בן אדם אמיתי, אף פעם לא שיקרת," היא התייפחה
בקול פגוע. "דבר אתי. אל תשקר. אני רוצה לדעת רק את האמת."
"את בטוחה?" הוא דיבר בפעם הראשונה. "את בטוחה שאת רוצה לדעת
את האמת?"
היא הרגישה כאילו סכין לוהטת משספת את לבה.
"כן."


"איזה קטע מוזר," שלומי הכריז בקול רם כשנכנס הביתה. "אל
תשאלי!"
היא לא ענתה לו.
"שומעת?" הוא קרא שוב.
אין תשובה.
"נטלי!" צעק.
היא יצאה מהחדר. עטופה בחלוק מגבת לבן, שערה הבלונדיני קצת
פרוע, עיניים אדומות לגמרי.
הוא הביט בה, לא מבין מה פשר הבעת הפנים שלה. עיניה, לא רק
שהיו אדומות, גם הבריקו, ולמעשה היו מלאות בדמעות.
"נטלי, מה יש לך?" הוא שוב כמעט צעק.
"מה יש לי?" ענתה לו, כמעט בלי קול.
"למה את בוכה? מה יש לך?" בלי להוריד את נעליו, הוא ניגש אליה
במהירות ותפס אותה בכתפיים. "את מוכנה להסביר לי מה קרה?"
"לא קרה כלום," היא לחשה, והוא התחיל לדמיין את הגרוע מכול.
אולי היא לקחה משהו? אולי היא משתמשת בסמים? הוא בחן אותה שוב,
מקרוב. לא, היא לא נראתה מסוממת, שיכורה או כל דבר בסגנון -
ומי כמוהו מבין בדברים האלה. היא פשוט בכתה. אבל למה? בגלל
נועם? אז כל האדישות בטלפון הייתה הצגה, והיא כן דאגה בגלל
היעלמותו?
"תקשיבי," הוא עזב אותה, והלך להוריד נעליים. היא עמדה במקומה.
"הכול בסדר. נועם הגיע הביתה, אין לך מה לדאוג."
היא לא הזיזה אפילו שריר אחד קטן בפנים. המשיכה לשתוק.
"יש עד כאן?" העייפות עברה לו כאילו לא הייתה, היה כאן משהו
הרבה יותר רציני על הפרק. הרגשה כבדה, רעה לחלוטין, הציפה
פתאום את לבו, והוא לא ידע ובטח שלא רצה לפרש אותה כל-כך מהר.
היא הנהנה בראשה, והתיישבה על הספה. הוא התיישב לידה, בוהה
מסביב, מריח משהו מוזר באוויר. כאילו משהו בלתי הפיך קרה.
"שלומי, למה אתה מסתכל עליי ככה?" ידיה קצת רעדו.
"נטלי, אני מבין הכול," הוא אמר בלב כבד. "את לא צריכה יותר
להסתיר ממני. אני לא כועס עלייך."
הבזק של פחד עיוות את כל גופה. איך, איך הוא גילה? היא ראתה
שחור בעיניים. עד כדי כך רואים עליי מה היה בלילה? או שנועם
כבר דיבר אתו?
"שלומי, זה לא מה שאתה חושב..." היא ניסתה להסביר את עצמה
בצורה הכי עקומה ופתטית. "אני לא יודעת בכלל איך זה קרה... וגם
הוא..."
"זה היה צפוי," הוא תמיד חשב שאם יגלה שאחותו מאוהבת בנועם, או
משהו בסגנון, הוא ירתח מרוב כעס. אבל עכשיו, כשהיא כבר עומדת
להתוודות על זה, והוא בטוח שזה נכון, לא היה בו כעס או עצבים.
משהו במבט של אחותו האהובה גרם לו להבין, שאין פה חטא של אף
אחד. ובכלל, משהו בו התרכך בזמן האחרון. למרות שהלב שלו היה
קפוא במשך זמן רב, הוא התחיל להבין שבסביבת האנשים הקרובים
אליו זה לא ככה. אנשים אחרים מסוגלים להתאהב, להתרגש, אפילו
לעשות טעויות מתוך הרגשות האלה. ויש דברים יותר חזקים מכל השאר
- יותר חזקים גם מכבוד המשפחה, מהמנהגים שאותם גם הוא לא כל-כך
קיבל. "זה היה צפוי שתתאהבי בו. ואני מטומטם שלא הבנתי את זה.
ואני לא יכול לכעוס עלייך בגלל משהו שאת מרגישה."
היא הסתכלה עליו כלא מאמינה.
"חשבתי שאתה הולך להנחית לי איזה משהו על הראש," היא חייכה
בעצב.
"על מה, נסיכה שלי? את לא אשמה בכלום, את בסך הכול עוד ילדה,"
הוא התקרב אליה מעט וליטף את פניה האדומות מבכי.
"וגם הוא לא אשם," נפלט לה פתאום.
"ברור שלא. יש לו חיים משלו, אישה, ילדים. את מבינה שאין לך
מקום בחיים שלו." שלומי, אתה מניאק, אמר לעצמו. אתה סתם חרא.
אתה יודע טוב מאוד שזה לא ככה, ושגם הוא אוהב אותה. אבל אין מה
לעשות, היא לא צריכה לדעת את זה.
"שלומי, אתה מכיר אותו. הוא לא טיפוס קל דעת שבוגד באשתו על
ימין ועל שמאל."
"נכון."
"ואם קרה מה שקרה, זה כי הוא אוהב אותי בדיוק כמו שאני אותו.
את זה הוא לא אמר לך?"
המשפט האחרון התנפץ על ראשו של שלומי, כמו עשרים קילו חומר
נפץ.
"מה זאת אומרת?" הוא סינן.
"שמה שקרה בלילה, קרה בגלל שאנחנו אוהבים. בגלל זה איבדנו
שליטה. קצת לא נעים לי להסתכל לך בעיניים אחרי זה, כי לא ככה
חינכת אותי, אבל אני שמחה שאתה מקבל את זה בהבנה ולא כועס
עליי."
ופתאום היא נתקלה במבט שלו. פניו היו חיוורות לגמרי, והוא בהה
באוויר עם מבט של חיה טורפת.
היא זזה אחורה, בבהלה.
"שלומי," היא מלמלה בהיסוס.
הוא לא ענה לה, ואפילו לא הסתכל עליה.
"שלומי," היא חזרה. ופתאום הבינה, שפתחה את הפה קצת יותר מדי.








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אז אני
שוביניסט, תהרגי
אותי!







מילותיו
האחרונות של אד
המתאבד


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/10/07 18:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לנה חזן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה