הגיע הזמן לפרוק כל דבר שחלמתי. מתוך קופסת הצבעים העצומה אני
בוקעת, איני עוד ברווזון מכוער, או יתוש, לאחר לידה כואבת,
צבעונית.
הירוק מגיח, מבצבץ, מתרגל למגע האדמה בכף רגל, ובלחי הוורודה,
בביטחון יד ביד עם לב אדום ועוטף נוזל כתום בעור צהוב ושפתים
חומות, בשיער שחור עם מכנס סגול, חולצה תכולה-כחולה, כתרופה.
האנרגיה מרחפת סביב כמו טפיחות מכחול על בד מצויר שאוויר וגם
ים מלווים את לידת שירתי הטסה אל על הגוף הלח משכמו ומטה
והמחשבה היבשה מתעופפת אל לאן שהלב רוצה לאן. הרגוע לוקח פסק
זמן מהוויתי האנושית.
מה מסתתר מאחורי?
מבט כחול עמוק.
אולי?
ילדה וילד.
רצים אל הים בכפות מהודקות זה בזו
מתעופפים ברוח חזקה אל עולמם הפרטי
שאיש לא יהיה לו כזה אחד, מסוגר, מוגדר, זורם וטיבעי.
בטלפתיה מסתודדים כמוסות צבעים, מדברים על טבע והאדם.
ומאחורי
שכבות, קליפות
שטרם העזתי
למתוח גבולות
בין
עולם
הדימיון והחי
בדמיוני
חלמתי אותך
בחי
לא חיינו
ומאחורי עיניים חומות לחות.
מסתתר?
גלוי זה מזמן, מבט,
מרוחק, מתבונן, עצוב, הזוי, מנוכר, אך מוכר.
ללא תנאי |
