זהו, מסתיימת קריאת התורה. וכיצד היא מסתיימת? בברכתו של משה
לבני ישראל טרם מותו.
כמה סבל משה מהעם הזה, אבל הוא לא ויתר והובילם עד לכניסה לארץ
ישראל בבטחה.
והנה מגיע אלינו החג הזה שכולו ריקודים ושמחה. חג שמחת תורה
שבו מוציאים את כל ספרי התורה מהארון, ויוצאים בהקפות שירים
וריקודים.
שאלתי את עצמי היכן כתוב החג הזה במקורות ולא מצאתי.
החג מהתורה הוא שמיני עצרת, שנאמר: ויקרא (כג:לו): "ביום
השמיני מקרא קודש יהיה לכם... עצרת היא";
ומדוע הוסיפו עוד יום לחג הנפלא הזה סוכות?
אומרים, שלא לקטוע את השמחה, הוסיף הקב"ה עוד יום לחגוג מעל
המספר הזה שבע. להתעלות למקום שהוא מעל הכול. זאת ועוד, מאחר
שבשמיני עצרת מסיימים את קריאת התורה הרי יש כאן שמחה כפולה
ומכופלת היא שמחת תורה.

מספרים על בית הכנסת של הרב חוביזה, שהיה שוקק אנשים וילדים,
וכולם שרים ומזמרים את המזמורים שבהוצאת ספרי התורה, והנה נכנס
לבית הכנסת איש מרופט בגדים, ובידו מגש של תפוחים מצופים סוכר,
אדומים כאלו מפתים. ובדיוק כששרו הקהל "אין גדולה כתורה" קרא
האיש בקולו הצרוד "יאללה גידיאללה".

כל העיניים נסובו לאחור! הליט הרב חוביזה את פניו בטלית כלא
מאמין ופנה בדרכו אל האיש. והלה ממשיך כאילו הוא על חוף הים:
"יאללה גדיאללה".
דבר מוזר קרה, הילדים צחקו והמבוגרים רטנו, וכאילו יצאה בת קול
מהשמים ואמרה: "רבי, זכור את משה רבנו והברכות אשר ברך את בני
ישראל, ברך ולא קילל גם לא כעס".
ניגש הרב אל האיש לשאול לפשר מעשיו.
ענה לו האיש כי בא לשמח את הקהל והילדים.
"ומדוע בחרת דווקא בתפוח?"
ענה לו: "הרי התפוח מקשט את ספרי התורה."
אמר לו הרב: "רימונים הם המקדשים ומפארים את ספר התורה."
"ומה רע בתפוח?" שאל האיש.
"מה רע?" החל לזעוף הרב לנוכח הרעש שבא מהקהל חסר הסבלנות,
"התפוח הוא פרי הדעת", ענה.
"פרי הדעת כמו אתה חונן לאדם דעת?" הקשה האיש.
"לא, זהו הפרי שבו פיתה הנחש את חוה לחטא הראשון ולכן אינו
ראוי הוא לקשט את התורה."
שתק האיש לרגע, הניח על הרצפה את המוט הנושא את המגש המרובע
עליו נעוצים התפוחים המבריקים מהסוכרייה העוטפת אותם, וקרא:
"ילדים, בואו וקחו מהתפוחים שהבאתי לכם, קחו ואל תיראו."
והנה הילדים כל אחד בידו דגל שמחת תורה, מנצנץ בקישוטים וציורי
הקודש, באים לפניו לבקש את התפוח הממתק הנכסף.
ואז אומר האיש לרב: "ולקשט את דגל התורה בתפוח זה כן ראוי?"
הביט הרב והסמיק הרי כל דגלי שמחת תורה אכן מקושטים היו בתפוח
אדום.

אחז הרב בידו של האיש, ביקשו להניח את המגש שהתרוקן בינתיים
והובילו אל התיבה, פתח את התורה המונחת שם, ונתן לו לקרוא את
פרשת בראשית הפרשה הפותחת את התורה...
רחש נשמע מהקהל, פנה הרב לקהל ואמר להם: "הנה הקב"ה שלך לנו
חתן תורה, "חתן בראשית","
ובעוד האיש החל קורא בהטעמה נפלאה החל לרדת גשם משמים.