אנחנו נעלמים,
שוקעים באפלה,
משקרים לעצמנו,
שקרים קרים,
עצובים.

כבר לא מסתכלים בעיניים הבוכות,
כבר לא זוכרים את ילדי הנרות,
שהדליקו נרות בכיכר,
שהזילו דמעה,
אך לשווא,
כי לא למדנו דבר,
כי לא השכלנו בכלל,
שחכנו מעברנו,
כבר לא מעיזים להסתכל בפנינו,
פנים שיגלו לנו את האמת הרעה, המכוערת.
זאת שתשאיר אותנו המומים וחסרי כל.
זאת שתארה לנו, שהאור בקצה המנהרה
כבה כבר מזמן, מזמן.

4 בנובמבר, תאריך גדול לדמוקרטיה,
תאריך גדול לאלימות,
היום בו הגבול נפרץ,
היום בו הדם הוקז.
היום בו אדם יקר נפל במוות קר.

והיום,
11 שנים אחרי כשכולנו זוכרים,
במעומעם מה קרה,
ושוב אנחנו בוכים ומזילים דמעה,
ושוב נזכרים,
ושוב,
ושוב אנחנו לא לומדים,
את זעקות ילדי הנרות כבר הספקנו מזמן לשכוח.
והם שכחו את עצמם,
שכחו את קולם שאבד מבכי,
את עיניהם שלא יכלו עוד לבכות,
את העם,
העם שהיינו,
שכבר לא נהיה,
משפחה מתאבלת,
כואבת,
זועקת לתהילה,
שיבוא כבר משהו וידליק את האור בקצה המנהרה.