[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נגה עמית
/
אהבת קיץ

צלצול מטריד חדר אל חלומי, צלצול קבוע ומעצבן.
"אני חייבת להשמיד את הדבר הזה", מלמלתי לעצמי בעייפות, מחפשת
בעיניים עצומות את השעון המעורר.
"שיר!" שמעתי את קולו של אבא מעבר לדלת, "שיר, קומי, שלא
תאחרי!"
"אוי", רטנתי בשקט, התמתחתי, ולאט לאט התרוממתי מהמיטה.
גררתי את עצמי אל חדר האמבטיה, שטפתי את פניי, מנקה כל שארית
של חלום שהיה עליי.
צחצחתי במהירות שיניים והבטתי במראה; מן הראי החזירה לי מבט
נערה בגיל העשרה, עיניה חומות-ירוקות, שערה ספק חום ספק זהוב,
נמשים חצופים עיטרו את אפה ושפתיה נמתחו לחיוך קטנטן אשר חשף
שיניים לבנות וישרות. קרצתי לעצמי ויצאתי מהאמבטיה.
"סופסוף", אמר לי ברוגז עומרי, אחי הגדול ונכנס למקלחת.
"בוקר טוב גם לך", אמרתי לו בחיוך. הבוקר הייתי שמחה, זהו היום
האחרון ללימודים, החופש הגדול נמצא במרחק שעות ספורות ממני.
נכנסתי לחדרי ופתחתי את הארון. הבטתי בערימות הבגדים שלי שבטח
לא היו מביישות אף דוגמנית, והמחשבה שאין לי מה ללבוש ריצדה
במוחי, בדיוק כמו בכל בוקר.
בסוף, לאחר אין-ספור התלבטויות, בחרתי במכנס ג'ינס קצר
ובגופיית סבא לבנה, פשוט ויפה. לרגליי נעלתי כפכפים לבנים.
אספתי את התיק ויצאתי מהחדר.
"בוקר טוב נסיכה", אמר לי אבא ונשק לי על לחיי בחיוך.
"בוקר מצוין."
"האוכל על השולחן", אמרה אמא, השתילה על לחיי נשיקה חפוזה,
צעקה כמה הוראות לעומרי ויצאה מהבית.
לקחתי את האוכל, דחפתי אותו לתיק ויצאתי מהבית.
שמש חזקה היכתה בעיניי וחיממה את הרחוב.
'הקיץ בא', חשבתי לעצמי. אני לא אוהבת את הקיץ יותר מדי.
התחלתי לצעוד לכיוון בית הספר, מביטה בדרך בעוברים ושבים.
"שיר", נשמעה קריאה מרחוק. הסתובבתי לאחור והבטתי באורטל
מתקדמת לכיווני.
"בוקר טוב", חייכתי אליה.
"בוקר", היא אמרה וחזרנו לצעוד יחד.
"אז זה היום הגדול?" שאלה אותי בחיוך קטן, ואני, למרות שלבי
החסיר פעימה שאלתי אותה לכוונתה בהבעה אטומה.
"נו באמת", היא אמרה וחיוכה הזחוח התרחב מעט, "אם עד סוף היום
עמית לא מציע לך לצאת אתו אני קומקום."
"אני לא יודעת", אמרתי ומשכתי בכתפיי, אך בראשי עברה המחשבה עד
כמה החברה הכי טובה שלי מכירה אותי.
"מה יש לך לא לדעת? אתם כבר חודש שלם מחליפים מבטים מסתוריים,
אוחזים ידיים במסדרון ומסמיקים עם כל אזכור של השם של השני.
זאת אהבת קיץ", היא אמרה וחיוכה כעת הפך לענקי.
"אני דווקא מאמינה באהבות חורף", אמרתי, מנסה להחליף נושא.
"איזה שטויות", היא אמרה והחלה למנות סיבות למה אהבת קיץ טובה
יותר. זה נתן לי זמן לחשוב, אני אהיה כל כך מאושרת אם עמית
יציע לי לצאת אתו, כן, אורטל צודקת, כבר די הרבה זמן שיש
בינינו משהו, אבל משהו לא מוכרז. אם הוא יהפוך לחבר הרשמי שלי
אני אהיה מאושרת.
"... בקיצור", אמרה אורטל ונשמה עמוק, "אהבות קיץ הרבה יותר
טובות."
"מה שתגידי", אמרתי לה כדי להתחמק ובירכתי לשלום את השומר
החביב בכניסה לבית הספר.
בדרך אל הכיתה נשמע הצלצול, ומאות בני נוער פנו אל הכיתות,
התרגשות לקראת החופש הגדול אחזה בכולם, ובכל מקום נשמעו
תוכניות לחופשה.
נכנסתי לכיתה, מעיפה מבט בשלט שעל הדלת - "חופשה נעימה, ט'1".
הנחתי את התיק על השולחן ויצאתי אל המסדרון, מברכת לשלום את
הילדים.
המורה הגיעה ואתה השעות האחרונות שלנו בבית הספר לחודשיים
שלמים!
היא דיברה במשך שעתיים על הכיתה וכמה היא נהנתה ושהיא מקווה
שגם בשנה הבאה ניפגש.
מחשבותיי נדדו לעמית ואז לאורטל.
'הלוואי שאורטל צודקת והוא יזמין אותי לצאת', חשבתי לעצמי.
לא הספקתי לראות את עמית לפני השיעור וקיוויתי לתפוס אתו דקה
לפני הטקס.
אבל היה בלאגן אדיר כשהמורות שחררו אותנו, כל בית הספר צעד אל
האולם ואני נסחפתי בין כולם, חיפשתי בעיניי את עמית אבל לא
מצאתי אותו.
ישבתי באחד מהכיסאות הלא נוחים של האולם ליד אורטל וסרקתי את
הקהל הלוך ושוב. עיניי קלטו את עמית. הוא היה די רחוק והיה
שקוע בהתלחשות עם דין, חברו הטוב ביותר.
"על מה את חושבת?" שאלה אורטל, אבל עלייתה של המנהלת על הבמה
מנעה ממני להשיב.
גם המנהלת דיברה באריכות, ואחריה נציגי כל השכבות. הטקס נגמר
וכולם חזרו לכיתות בסערה כדי לקבל את התעודות וללכת הביתה.
המורה חילקה לכל אחד את התעודה שלו וחיבקה, ונתנה לו נשיקה.
ועד הכיתה העניק למורה זר יפה וכולם יצאו בצווחות אושר וגיל אל
המסדרון, חוגגים את החירות הזמנית שלנו.
הבטתי בתעודה, שהייתה 'משעממת' כמו שאבי מכנה אותה, כל הציונים
נעו בין 80 ל-100. החלפתי רשמים עם אורטל ועם עוד כמה תלמידים
מהכיתה ויצאנו מבית הספר. אכזבה אדירה אחזה בי כשהצלצול נשמע
וכולם החלו לזרום החוצה משער בית הספר. לא רציתי להראות לאורטל
עד כמה אני עצובה שעמית אפילו לא אמר לי שלום היום, אבל ידעתי
שהיא מנחשת לבד, על פי המבטים שהיא שלחה בי מדי פעם.
הלכנו הביתה יחד עם עוד כמה ילדים, מה שמנע מאתנו לדבר אחת עם
השנייה.
"אני אתקשר אלייך", אמרה לי אורטל, שלחה לי מבט מלא משמעות
ונתנה לי נשיקה כשנכנסתי לבניין שבו גרתי.
עליתי במדרגות לאט, מנסה למנוע מהעצב להשתלט עליי.
'לא נורא', חשבתי לעצמי בזמן שטיפסתי במעלה המדרגות, 'בשנה
הבאה תהיה שוב הזדמנות.'
"או שלא", מלמלתי לעצמי באכזבה גוברת, דפקתי על דלת ביתי אך לא
נשמעה תשובה. שלפתי מהתיק מפתח ונכנסתי הביתה.
זרקתי את התיק לצד וקפצתי בייאוש על המיטה בחדרי. מחשבות רצו
לי בראש, על מה הפסדתי ועל מה יכול היה להיות.
"יום דפוק", רשמתי בהודעה האישית במסנג'ר והלכתי אל המטבח,
שלפתי מהמקרר מעדן 0% שומן וחזרתי לחדרי. הטלפון צלצל. לא
עניתי, ידעתי שזאת אורטל ולא היה לי כוח לדון בנושא עמית.
הצלצול נדם ושקט השתרר בבית. דקה אחר כך גם הפלאפון שלי החל
לצלצל. נתתי לצלצול לחדור לראשי ולמלא אותו בלא-כלום, בהיתי
בתקרה וחשבתי לעצמי שבסופו של דבר זה קורה לכולם, האכזבה הזאת,
של אהבה שלא מומשה. המשכתי לבהות בתקרה בחוסר מעש כשמשהו פגע
בחלון חדרי. הרעש הקפיץ אותי והוציא אותי מהרהוריי. הבטתי
בחלון אבל שום דבר מוזר לא היה שם. התיישבתי על יד המחשב -
הודעות מאורטל ריצדו והבהבו על המסך, אך התעלמתי מהן, חיפשתי
את עמית, אבל הוא לא היה מחובר, לא ב-ICQ ולא במסנג'ר.
שוב הרעש המרגיז נשמע מהחלון. הבטתי בחלון, ושוב, שום דבר לא
היה עליו. ניגשתי לחלון ופתחתי אותו בתנופה. הבטתי לשמיים
הכחולים שבחוץ, כשפתאום אבן קטנה התעופפה מולי ופגעה במצחי. זה
לא כאב אבל הלם וכעס על מי שזרק אותה הציף אותי.
התכופפתי לחפש את החצוף שזורק אבנים ונשימתי נעתקה.
הבטתי על הגינה של הבניין. על הדשא היו מונחים ורדים לבנים
ויצרו את המילים: "שיר אני אוהב אותך", ולידם עמד עמית כשבידו
הייתה עוד אבן קטנה. הוא שמט אותה כשראה אותי ועל פניו נפרש
חיוך.
"רדי למטה", הוא צעק בחיוך ואני זינקתי ברגליים יחפות ורצתי
במורד המדרגות, אושר צרוף הציף ומילא כל חלקיק בגופי, לבי פעם
מהתרגשות וסומק קל טיפס על לחיי.
רצתי אל הגינה. עמית עמד שם, עיניו נוצצות ולחייו סמוקות.
"רק רציתי להגיד את האמת", הוא אמר בחיוך מבויש. הבטתי בנער
העומד מולי, באהבה שלי, וחייכתי את החיוך הרחב ביותר שיכולתי.
"אני אוהב אותך שיר", הוא אמר ולרגע לא הפסיק לחייך.
"ואני אוהבת אהבות קיץ", אמרתי לו בחיוך ענק.
"את אוהבת מה?" הוא שאל וחיוכו דעך לרגע ואני רק צחקתי והדבקתי
לו נשיקה ארוכה.
תמיד אהבתי את הקיץ ;)







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נישואים זה מוסד
קסום ומופלא!!!
אבל מי רוצה
לחיות במוסד?!?






בני סלע, מושפע
מהאנשים הלא
נכונים!


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/07 22:41
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נגה עמית

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה