סגורה בתוך תמונה שציירה
עם שדים ומפלצות
שמבקרות אותה בחלומות.
מנסה להתעורר והפחד
לא מרפה.
ידיים חונקות את צווארה,
וקמה בבהלה, זאת שגרה.

סתם לקום לעוד בוקר הפוך, חשוך,
להורים לא מרוצים בה,
בכלל לא גאים בה.
מסתכלת במראה,
לא רוצה להאמין שהיא נולדה
בחוסר חשק, אוכלת,
פותחת את הדלת,
לעולם שלא רוצה בה.

פזמון:

רק עוד כמה שנים,
לעזוב למקום אחר.
היא לא רוצה בכלל להתעורר.
חולמת על בית קטן, ליד הים,
אולי היא תמצא ת'אחד
שיהיה מאושר איתה לעד.

דמעות מציפות את חדרה,
היא רק עם מסכה,
סתם איפור זול,
זה לא משקף אותה,
את מה שהיא באמת.

פונה לפיתרון שהכי זמין,
הכי מסוכן, שמעיף אותך
הרחק מכאן.
היא מניחה את העיפרון,
זהו סוף ידוע, לא רגוע,
סוף לרב-מכר דיכאון.