את לא באמת יודעת מה את עושה.

תמיד את צוחקת כשאת איתם, כשאתם יושבים באיזה פאב ולכל אחד יש
את הכוס המלאה שלו.
וזאת הפעם היחידה שאת מסתכלת על הכוס שלך, כשהיא חצי מלאה ולא
חצי ריקה.
ואת שותה, ועוד, ומבקשת עוד סיבוב. הראש מסתובב, ואת צוחקת כי
מישהו סיפר בדיחה שלא באמת הבנת, אבל ראית שכולם צוחקים ורצית
גם, לחייך פעם אחת, להרגיש כמו כולם.
ובדרך הביתה את יושבת בספסל האחורי, כשמישהי נוהגת ומישהי אחרת
יושבת לידה, זו לא את כי בדרך כלל אחרי כמה שעות האלכוהול
מתפוגג ממך ואת נשארת עם חצי הכוס הריקה, בעצם כל הכוס ריקה,
וכך גם המחשבה שלך.
את יושבת מאחורה ומסתכלת מהחלון, לא מתייחסת לשיחה שהן מנהלות
מקדימה, זה לא באמת מעניין אותך.
ופתאום את מבינה שאת לא יודעת למה את תמיד מחייכת להם, ואת לא
זוכרת מה כלכך הצחיק אותך באותו רגע, ולמה היית חייבת לספר
לכולם שרצו לשחרר אותך על פרופיל 21 נפשי, ואיך המשכת לצחוק
כאילו זה עוד אחד מהסיפורים המצחיקים שלך.
כי אותך זה נורא הצחיק באותו רגע בפאב, אבל לפני חודש כשהיית
במרפאה של הבסיס את ישבת ובכית, והדבר האחרון שרצית לעשות
באותו רגע זה לצחוק על זה.
אבל לפחות את לא מספרת להם שחזרת לחתוך, והם כבר לא רואים את
הסימנים והחתכים והצלקות, כי התחלת ללכת עם שרוולים ארוכים.
ואת רק מחכה שהחורף יגיע, שתוכלי ללכת עם שרוולים ארוכים תמיד
וזה יראה פחות מוזר. והגשם יבכה איתך וילטף אותך ליד תחנת
הרכבת, כמו שאת תמיד מפחדת שיקרה. תוכלי לרוץ בין הטיפות
וליפול בין הכסאות ואף אחד לא ישים לב, כי הכל יהיה אפור וכולם
יראו אותו דבר בבסיס, מדים ארוכים וירוקים, מתחבאים מתחת
למטריה או תחנת אוטובוס.

בינתיים תמשיכי לצחוק על כוס חצי מלאה, ועל חיוך חצי אמיתי.
כשאת חוזרת הביתה את יודעת שהכוס חצי ריקה, והחיוך לגמרי
מזויף.


28/9/2007 02:06