אני מביט מחלון האוטובוס
אל שדות ריקים שנודו מהציבור, כמוני.

"פה קבור החופש" -
אני חושב לי,
אך האוטו הגדול ממשיך במסעו
ואני מרגיש כמובל אל מחנות ההשמדה
.

הבדידות, בדרך כלל, מובילה אותי למחשבות
ומשם אני קופץ למחוז החיוכים
בכדי לאסוף אחד או שניים
שיפרידו ביני לבין התקף נוסף של אלימות
מחשבתית העשויה להתממש.

אני חושב, חושב,
לא מממש,
אבל חושב, זה מספיק.

להיות לבד איתי, מפחיד את
מי שלא איתי אף פעם,
האם היו או לא היו, בליל הקוקטיילים
לקח אותי אל ממלכות השכחה,
בשדה המחשכים
.

אין כמו למות בחיק המשפחה
אחרי השמדה עצמית של גוף
עם החברים בחיק הטבע,
יצר בבוני, גשמי,
שבא על סיפוקו וזה הכל.

אני מסתופף את תוככי
לכותרות שיתאימו למאניה
לפרוק מעלליה, ולקבל על כך צידוק
אך בנתיים מקשיב לאנוכי
על כל שגיונותיו, יוצר משבר באהבה ביננו.

כשאחשוק בילד,
אדאג קודם לסדר כמה פרטים
טכניים, יבשים, במשרדים של עדן,
כמה יסבול? מתי ימות?? ואיך?
רצוי בלי ייסורים (בבקשה)
על חזה ענק של בלונדינית ריקנית.

אני מעדיף לאכול את העוגה
ולהשאיר אותה שלמה,
אך רק אם אלוקים פוטר ממשרתו
כשף
.

כשאני חש בבחילות עזות
אני חושב אולי הנפש
רוצה להקיא את החיים החוצה,
אך אני שוב פולט עיסות
של אשפה אורגנית
האמורה לתפעל שק הורמונים
שנחשק בחלוף הזמן.

דם ונפש דם ונפש דם ונפש
אני יודע רק על כימייה ודם
כימייה ודם, כימייה ודם.

אני מסתודד בטורים
טורים של אנשים, המושכים נייר
עליו מצוירים מספרים מגוונים
ותמונות של חשובים,
ערכו מגיע עקב חקיקה
ותפיסה עקומה של מציאות,
כאילו זו הייתה תמיד.

מעכשיו, קבעתי :
נשלם באבנים,
אנשים יהרגו זה את זה
(לא את זו, אני פסיכו-ג'נטלמן המתפצל רק בהמשך)
עבור כניסה חופשית, ראשונית,
בלעדית, לחום הים
כן - מעתה הכסף בעצמו
ישמש ככלי הרצח(לא מניע).

הגיע הזמן להנות ממשרתי החלקית
כקבצן, כמשרה שנייה
אהיה עשיר, תורם, נדיב
רק אני יכול לראות את הכיף
בעליבות גם כן.

ואני מפנטז
לא עלייך
כי אם על הדבר הבא :

לקראת סופו של יום
אני חוזר עייף, מנקה בגדים
חד פעמיים, (אלצהיימר)
לפני שישרפו בדם ואש,
לא שהזדקקתי לאהבתך שהיא תשוקה
בלבד גם כך.(אני רוצח, לא מכה, מרים סכין, לא יד).

ורצח, קשה יותר להוכחה
את יודעת, רוב עורכי הדין לפני
דרישת המאה אלף, הם עוד בגדר
בני אדם.

אלפי עד מליוני
תתי הרצונות שבי
מצטמצמים לכדי אפס מאופס,
עגלגל כמוני, מחוסר מעש,
וכל זאת בעיקר בשל חוסר יכולתי
לשחק עצמי, ולא אחר, לשם שינוי.

את פוחדת להדביק אלי
את סימן המינוס, הוא נראה כחרב
מכוונת לשיסוף צוואר מהיר,
סיום חיים כדאי למתעניין.

אם כך, עוד חיי חלאה
שהתחילו טוב, נחרטו כהבל
על ציר הזמן.

השיר הזה גם הוא, פורסם כבר בעבר
ועתה עבר שיפצור, להנאתכם