ביום ראשון לפני הצהריים הוא שכב על המיטה שלו בחדר. החדר היה
מלא באור ובריזה קלילה בידרה את שולי הווילון בדרכה מהחלון אל
הדלת ואל תוך הבית.
הוא התעורר מתנומת לפני הצהריים והרגיש עצמו נינוח למדי. שעות
אלה היו חביבות עליו ביותר, הוא חשב לעצמו, וניסה להתהפך על
גבו. הוא הרגיש כאילו היה נעוץ למקומו באותה התנוחה שבה מצא
עצמו כשהתעורר, ולא עלה בידו להתהפך. הדבר לא רק שהיה בלתי
אפשרי, אלא גם גרם לו לכאב רב.
הוא הביט מעבר לכתפו ומצא שחרב גדולה הייתה נעוצה בגבו. החרב
עברה דרך כל גופו ודרך המזרן שלו. זעה קרה החלה לבצבץ על מצחו,
ואגלים אגלים החלה נוטפת על פניו. אף שלא יכול לראות את עצמו,
הוא ידע כי הצבע אזל מפניו והרגיש שהוא עומד להתעלף. הוא ניסה
לשלוח את ידיו לאחור ולשלוף את החרב מתוך גופו אך ללא הצלחה.
הוא ניסה להרים את עצמו ובכך לשלוף את החרב מהמזרן, אך הרגיש
את הלהב נע בתוך בטנו ולא יכל לשאת את התחושה. הייתה זו הרגשה
כה איומה עד שהוא נתקף חלחלה והקיא. בייאושו ניסה לשלוח את ידו
אל הטלפון ולהזעיק עזרה, אך ידו לא הגיעה אל המכשיר והוא זנח
כוונה זו. משנואש מלהחזיק את ראשו באוויר נכנע לשרירי עורפו
הכואבים, וראשו נחת על הכרית ספוגת הקיא. הוא חש עצמו מושפל
ומובס, חסר אונים כתולעת אשר ננעצה בסיכה אל מקומה ביד עצומה
ולא נודעת.
למרות ייאושו המוחלט הוא לא בכה. הוא גם לא תהה על כך שלמעשה
לא חש כל כאב בשעה ששכב בחוסר תנועה. משחדל הכאב לייסרו פשוט
זנח את העניין ולא התייחס כלל לאי הימצאו. חמימות החלה מתפשטת
בבטנו סביב המקום שבו יצאה החרב מגופו, והוא הבין מיד שהוא
בוודאי מדמם קשות. הוא הבחין בקולות טפטוף שאת מקורם זיהה
בדיוק מתחתיו, וידע שזהו דמו שכבר הגיע אל תחתית המזרן.
מאחר שלא ניסה אפילו להזיז את גופו, לקח זמן רב עד שהבין עד
כמה נחלש. הוא נוכח שאינו מסוגל אף להזיז אצבע. כתמים שחורים
החלו לרצד מול עיניו, וצינה עטפה אותו. הוא הצטמרר ורעד. הוא
לא שמע את יללות האמבולנס, אך הספיק לראות דרך חרכי עיניו את
צלליות אנשי ההצלה שהתקרבו אליו. הם דיברו אליו, אך הוא לא היה
מודע לקיומם.

בתוך ראשו שמע מנגינה שלא שמע לפני כן מעולם.