הכל התחיל כשעזבתי את הבית, לא יכולתי יותר זה היה פשוט יותר
מידי, זה היה או לעזוב או שמישהו יפגע. מזה. לא סתם פגיעה אלא
כזו שגורמת לנתק מוחלט של כמה שנים או אפילו לתמיד. אני לא
רציתי שזה יקרה כי אני אוהב אותם למרות הוויכוחים הארוכים
והקללות. אבל עזבתי בלילה לא השארתי פתק כי זה לא מסוג העזיבות
שמשאירים פתק, אבל הייתי חייב לעשות את זה בלילה כי אחרת הכל
היה מתפוצץ מחדש. אז יצאתי החוצה והתחלתי ללכת. לא היה לי
כיוון או משהו כזה, אבל בתוכי הייתה לי מין הרגשה כזאת כמעט
סמויה שמשכה אותי, הייתי מאוד מרוכז כי לא רציתי לאבד את המשהו
הזה. וככה כמה ימים פשוט הלכתי דרך כבישים, שדות ויערות בלי
לאכול, לשתות או לישון. ואז ביום החמישי זה קרה. עצרתי. פשוט
עצרתי . כאילו הקול הפנימי משך במושכות ועצר אותי, זה היה מקום
יפה. היה שם אחו גדול כזה ונפרס, ושם בפינה הימנית שלו ראיתי
מעין חווה מוקפת בגדר של עץ בצורת איקסים, ממש כמו בסרטים האלה
על התקופות של פעם. וככה כמו כפתור כזה שמצית כיריים, קפצתי
והתחלתי לרוץ ממש לדהור, הפעם ידעתי לאן אני הולך.
מבחוץ המקום היה נראה שומם, הקפתי את הגדר מספר פעמים אך לא
ראיתי שום זכר לנפש חיה. קצת התאכזבתי לא ידעתי מה לעשות.
פתאום הרעב והצמא התחילו לתקוף אותי,מצאתי שם ארגז כזה גדול
מלא במים, אני לא רגיל לשתות מדברים כאלה, אז עשיתי הרבה רעש
והכל נשפך עליי. הרעש העיר כנראה את בעל האורווה והוא יצא אליי
החוצה, ישר התנצלתי, אמרתי לו שאני מצטער על הבלאגן, וכל זה
בגלל שברחתי מהבית וכבר כמה ימים לא אכלתי ושתיתי, בעל האורווה
נראה נדהם הוא פשוט עמד ובהה בי, אני נהייתי ממש אדום והתחלתי
להסמיק. הוא לא היה בחור צעיר, ראו שיש לו ניסיון חיים, אבל
הוא עמד שם כמו גוש חציר וניסה לדבר. הוא פשוט לא הצליח, אז
שתקתי. ופתאום לא יודע מאיפה הוא פתח את הפה שלו ושאל "תגיד את
יודע לדבר?" נעשיתי טיפה נבוך, לא הבנתי מה הוא רוצה, אומנם
הייתי ילד קטן, אבל בכל זאת בן 6 אז אמרתי לו "כן, אני מדבר
כבר יותר מ4  שנים" האיש שוב נכנס להלם, אולי זה בגלל שלא פגש
מישהו כבר כמה שנים טובות, אז לקחתי אותו פנימה והושבתי אותו
על הספה,הוא לא התנגד. בתוך הבית הכל היה מאובק וישן כזה מלא
קורי עכביש, אבל בכל זאת ביתי כזה, הרבה יותר מהבית שלי. באותו
שלב עזר הזקן אומץ ושאל "תגיד יש עוד כמוך שיודעים לדבר?" כאן
הבנתי שמשהו לא בסדר. או שהאיש הזה התייבש או שהוא פשוט משוגע.
אמרתי לו "אדוני אתה בטוח שאתה בסדר? אולי אתה רוצה שאני אקח
אותך לבית חולים או משהו כזה?" זה היה כנראה יותר מידי בשבילו
הפעם הוא פשוט לא החזיק מעמד והתעלף, מיהרתי לשירותים להביא לו
קצת מים, לא רציתי שהוא ימות, אז הלכתי לדלת עם החלון כי שם
בדרך כלל נמצאים השירותים. מעל הכיור הייתה תמונה של סוס.
התמונה הייתה ממש מוזרה היא הייתה עשויה מזכוכית ונראה כאילו
צילמו אותה בתוך התא, נגעתי בתמונה והסוס בתמונה זז, לא
התעכבתי שם עוד ורצתי עם המים לאדון הזקן, התזתי עליו את המים.
הוא התעורר, התיישב ושתק. כדי להפר את השתיקה המביכה שאלתי
אותו על התמונה המוזרה בשירותים. הוא לא הבין למה התכוונתי
ואמר שבשירותים יש לו בסך הכל מראה. "מראה?" שאלתי, "כן מראה!"
הוא ענה. הרגשתי קצת נבוך כי לא ידעתי מזה מראה. "לנו אין כאלה
בבית" אמרתי לו וביקשתי שיסביר, הוא קצת הסתבך לא הצליח למצוא
את המילה הנכונה. לבסוף הוא הסביר שבמראה משתמשים כדי לראות את
עצמך, אם אתה נראה טוב או אם צריך לסדר את השיער או משהו כזה.
פתאום 6 שנים של אפיפות, מסתוריות וויכוחים עם ההורים נפתרו לי
בבת אחת כמו הבזק אור כזה שיוצרות חליליות מהירות בטלוויזיה.
אני סוס, פשוט סוס. נהייתי נורא נבוך, מהר התנצלתי ואמרתי
"מצטער לא ידעתי שאני סוס".
משם השיחה התגלגלה יפה, דיברתי הרבה על החיים ובכלל. מאז אני
שם באורווה מתרוצץ לי באחו נהנה מהחיים.
כאן אף אחד לא מאכיל אותי קש למרות שאני סוס.