יצירה בת תשעה חלקים. לחלק הקודם:
http://stage.co.il/Stories/537263363
שפופה ומיואשת התהלכתי במסדרון.
עיניי נעוצות ברצפה, עפעפיי כבדים ונשימתי מקוטעת. אך אני, כמו
כל זה לא משנה, המשכתי ללכת.
רגליי כבר מזמן לא נשמעות לי.
כמו רפאים אני מתהלכת, גופה חסרת חיים, חסרת ייעוד, חסרת תכלית
או מטרה.
סתם. מתהלכת, סתם.
הכול כבר נדמה כשקר אחד גדול שאינני רוצה לפגוש.
כל מה שראיתי עד עכשיו, כל המראות וההבזקים, הזיכרונות מחיי,
כולם עוד טריים בראשי, מהבהבים שם ונבלעים בתוך האפלה, ההד
שלהם עוד נשמע. בתחילה נדמה כאילו הם קוראים אליי, מתחננים,
מבקשים; ואז הם מבזיקים אל מולי ברוע, מלגלגים, מאשימים,
נוקשים.
ואני, מבוהלת אך כבר מותשת לגמרי, נותרת אדישה.
אך לא אדישה לחלוטין. כי עדיין הייתי ערה, פחות או יותר, למצב.
רגש אחד התעורר בי והשתלט עליי, רגש ההתנגדות. וידעתי דבר
אחד:
אני לא אכנס יותר לאף דלת.
לא אכנס.
אף פעם.
לעולם.
עד שאצא מן המקום הנורא הזה.
רק להמשיך ללכת...
רק להמשיך ללכת...
רק להמשיך...
לפתע, ללא אזהרה מוקדמת, התמוטטתי. התמוטטתי ומעדתי ונפלתי על
הרצפה ברגליים משוכלות.
ואפילו לא טרחתי לקום, וכבר לא היה לי אכפת. פשוט נשארתי ככה,
בתנוחה הכל כך לא נוחה הזו שמצאתי את עצמי בה פתאום.
אחרי זמן מה, שאינני יודעת אותו, הרמתי את ראשי. קווצות שערי
השחור הסתירו מעט את עיניי, וראייתי הייתה מטושטשת בתחילה, אך
הצלחתי להבחין במשהו בקיר מולי.
לא, לא שוב.
עוד דלת.
אבל נשבעתי, ממש רק עכשיו, שלא אכנס לאף דלת.
אבל הדלת הזו הייתה שונה מכל דלת אחרת שראיתי. היא לא הייתה
מחשידה, או מוזרה. לא היה בצבע שלה משהו מוזר או מיוחד. לא
הייתה לה צורה מסוימת, אלא היא הייתה פשוטה. הדלת הכי פשוטה
שראיתי מימיי. מעץ חום, חום הכי רגיל שניתן להגדיר. לא בהיר
ולא כהה ולא אדמדם ולא צהבהב. רק חום. עץ חלק. ידית ממתכת.
דלת, אולי הדלת היחידה שבאמת דמתה לדלת.
והיא גם לא הייתה מסתורית. היא לא רמזה דבר לגבי מה שאמצא
מאחוריה, לא הפחידה או גרמה לרתיעה, ולא משכה במיוחד. לא רציתי
מאוד לפתוח אותה ולגלות מה עומד מאחוריה, וגם לא התנגדתי לכך
בתוקף.
הדלת הזו התנהגה כאילו אין לה מה להסתיר.
כאילו אין לה מה להסתיר בכלל.
וזה מצא חן בעיניי, לרגע מסוים, הפשטות שבאמירה הזו. לשם שינוי
הרגשתי שאני מסוגלת לבטוח בדבר מה כאן, במסדרון הזה, גם אם
אינו בדיוק מוחשי.
אני בטחתי בדלת הזו.
ולאט לאט, בזהירות אבל לא מוגזמת, קמתי. נעמדתי, יישרתי את גבי
שתמיד היה מעוקם, התייצבתי אל מול הדלת ובלי לחכות כלל, פתחתי
אותה.
ולא עבר בי שום רעד, ולא תקף אותי שום פחד, וגם לא התרגשות
עצומה.
וראיתי דברים, שבהתחלה כלל לא קישרתי ביניהם.
ראיתי את הוריי שנישאו, כשהחזיקו ידיים בחתונה. ואחר כך כשאבי
רכן כדי לנשק את אמי. הם היו מאושרים, זוהרים ומחויכים.
מאוהבים.
ראיתי אותי, תינוקת זעירה בידיה של אמי. אבי נכנס לחדר בבית
החולים, כנראה כשרק נולדתי, ואמי העבירה אותי אליו. הוא נישק
אותי בעדינות והתיישב על המיטה. רק שלושתנו, משפחה.
לא ממש ידעתי להסביר זאת, אבל ראיתי אהבה. ראיתי כמה שהוריי
אהבו אותי.
ראיתי אותי, ילדה צעירה בת 6. בכיתה הייתה ילדה חדשה שישבה בצד
ובכתה כל הזמן כי היא התגעגעה לאמה; ואני ניגשתי אליה בשקט,
לקחתי אותה ביד והושבתי אותה לידי. עזרתי לה, הסברתי לה מה
לכתוב ושיחקתי אתה בהפסקה.
ראיתי שעמוק בפנים, למרות שכוסה בשכבה עבה של התנגדות והגנות,
היה לבי לב טוב. לב מתחשב ודואג לאחרים.
אחר כך ראיתי גם את עצמי, מחזיקה את האקדח ביד ויורה בדמות עם
הגב אליי. הדמות אינה רואה אותי, וברגע שהכדור פוגע בגבה היא
נופלת על הארץ ודוממת. דם אדום כהה ניגר מהגופה. ואני מרגישה
הקלה, נושמת לרווחה ובורחת מהמקום.
וראיתי עוד דברים רבים. ובכולם, בכולם הכל היה מוסבר ופשוט. לא
תמונות מטושטשות, לא זיכרונות מעורפלים.
באף אחד מהם לא היה אפשר להטיל ספק בכלל.
ורק כשפסעתי בצעד בודד אחורנית והדלת נסגרה, רק אז הבנתי.
הכול היה נכון.
לא היו שום פרדוקסים או קונפליקטים או שום דבר, שום רגש שעליי
להתמודד אתו.
הייתה זו דלת האמת.
ולי לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקבל אותה.
האמת לא הייתה לגמרי משמחת.
היו בה גם חלקים קשים, שלמרות שהחלטתי לקבל, לא אהבתי.
אך הייתה זו האמת לאמיתה, העובדות המוצקות. סוף סוף ידעתי מה
באמת הרגשתי, מה באמת הרגישו האנשים סביבי. מה באמת קרה,
מנקודת המבט האובייקטיבית ביותר.
ומנקודת מבט זו היו דברים טובים והיו דברים רעים. היו כל מיני
אירועים והתרחשויות, וכולם היו אמיתיים.
לא הייתה לי אפשרות לבטל אותם באשר הם, מפני שידעתי שכל זה
נכון.
היו גם כאלה שהייתי מעדיפה למחוק מזיכרוני לגמרי.
אך למרות כל זאת, התעודדתי מעט. מפני שגיליתי את האמת. לא עוד
הייתי אפופה שקרים ופחד, לא עוד בושה ואכזבה ותסכול. בחרתי
להרכיב את המשקפיים המציאותיות, ומראן קסם לי.
המשכתי להתהלך במסדרון, מרגישה מעין הרגשה מוזרה, כאילו הפכתי
כבר לחלק ממנו, או שהוא הפך לחלק ממני. כאילו תמיד היינו
קשורים יחד בקשר מסתורי, רק שלא שמתי לב, רק שלא ידעתי...
הדלתות הרבות שראיתי קודם שבו להופיע.
דלתות מימיני ודלתות משמאלי, וכל אחת שונה מחברתה, אוצרת בתוכה
סוד.
לרגע אחד קטן, על אף כל מה שכבר התרחש וקרה, רציתי להיכנס לכל
אחת ואחת מהן.
אך לא. רגליי, שידעו טוב ממני, המשיכו ללכת ואני נגררתי אחריהן
במורד המסדרון.
מחשבות עלו בי פתאום. מחשבות על התחלה וסיום. מחשבות על הסוף,
הסוף שמשמעותו כל כך מדללת במסדרון חסר סוף שכזה.
ואז, הנה היא.
הדלת.
או, פשוט דלת.
סתם דלת.
אבל אולי לא סתם עוד אחת.
היא הייתה יפה. קצת משונה לומר זאת; אחרי הכול, הייתה זו רק
דלת. לא משהו מיוחד, לא יצירת אמנות, לא רקדנית בלט או זמרת
אופרה. גם לא שחקנית במחזה טרגדיה או דוגמנית של איזה צייר
מפורסם; רק דלת.
אך היא הייתה יפה. היופי שבה היה פשוט למדי, לא מגונדר או
מיופייף. היא הייתה צבועה במעין צהוב חיוור, ומסביב היו ציורים
של עלים ופרחים. צבעונית, אבל לא צעקנית. והיא קרנה. והאור
שקרן ממנה הוא שהפך אותה לייחודית כל כך בעיניי.
בלי שום סיבה מיוחדת עלה על שפתיי חיוך קל. חיוך ביישני. אולי
אפילו רק צל של חיוך.
מדוע אני מחייכת כך, כשאני פוגשת בדלת הזו?
מאז שהגעתי למסדרון הזה לא חייכתי אפילו לא פעם אחת, אני
חושבת. וגם לפני כן, לא הרביתי לחייך. מגיל 8, בעצם.
אז למה...?
לא שאלתי שאלות. לא נותרתי עומדת לבהות בדלת, לתהות על קנקנה
ולנחש מה אמצא מאחוריה.
בתנועתי הטבעית ביותר הושטתי ידי אל הידית ופתחתי אותה.
ואיזו הרגשה של התרוממות רוח, של שמחה עילאית, איזו הרגשה של
שלווה הציפה אותי פתאום.
בלי שום סיבה מיוחדת.
וראיתי, ראיתי הכי טוב שראיתי בחיי.
אך התמונות היו שונות, ישנות. היו כל כך מוקדמות שכלל לא זכרתי
אותן. הרגשתי כאילו אני חווה את אותם הזיכרונות בפעם הראשונה.
היו אלה השנים הראשונות של חיי. תינוקת, פעוטה, ילדה צעירה.
ילדה צעירה משחקת בגן השעשועים.
פעוטה בת שלוש מרכיבה מגדל של קוביות.
טועמת את טעמו המתוק של השוקולד הראשון.
ילדה בת ארבע וחצי מציירת ציור לאמא ונותנת לה אותו מתנה.
הציור נתלה על המקרר.
ילדה בת חמש על הנדנדה מרגישה במרומי העולם.
ילדה צעירה בת שש ביומה הראשון בכיתה א'.
ילדה צעירה, מאושרת.
אושר שכזה, שנגזל ממני באכזריות עוד בשנותיי הראשונות. אושר
כזה, שלא זכרתי את קיומו. לא זכרתי ריחו וטעמו והרגשתו.
שמחת חיים שאבדה לי.
כולם עלו בי והציפו אותי פעם נוספת, וכאילו פניי פוסלו מחדש,
לא יכולתי שלא לחייך.
החיים היו יפים מדי, והדברים היום-יומיים והפשוטים הם הנוגעים
ביותר.
ואז ראיתי דברים נוספים, שלא חשבתי כלל שאראה.
ראיתי עצים. גבעות ירוקות ונופים. הרים מושלגים ויערות ירוקי
עד. יערות שאהבתי. וים וחול ושמיים כחולים. ושמש מחייכת וקורצת
מבין העננים. ידעתי שאת כל אלה ראיתי כבר פעם; עצרתי, ולו
לרגע, להביט בהם. הבחנתי בהם בשנייה טעונה של חיי. ומעולם לא
ייחסתי להם חשיבות, למראות שגרמו לי לאושר כה גדול, גם אם היה
רגעי.
איזה טבע נפלא.
בחיוך, בחיוך מהול בדמעה בודדה, פסעתי אחורה והדלת נסגרה חרש.
הלוואי שיכולתי להשאירה פתוחה.
